אני מפחדת, מנפנפת בדגל. זה לא אתה, זו אני.

אני לא מצליחה להפסיק להקשיב לשיר הזה. הרגע ההוא בהופעה, יהלי סובול עלה להדרן ועמד מולי, לבד והכי קרוב והרגשתי שזה רק אני והוא. הוא שר את השיר בגירסה השקטה, הנמוכה ואני נטרפת שלא צילמתי ואני לא מצליחה למצוא את זה ברשת. רגע שנצרב חזק בזיכרון.

לא אמרתי הרבה דברים בשיחה. כלומר אמרתי אבל מסביב. שטויות. הייתי מרוגזת ועצבנית ובמרחק של יממה, כעסתי יותר על עצמי. איך הגעתי לכאן? היה רגע אחד שהוא אמר משהו והבטן התהפכה לי, הלב דפק לי והרגשתי שהדם בורח לי מהגוף ויכולתי לתפוס את הרגע הזה בשתי ידיים אבל הרגע חלף…

וכל יום האתמול כמעט והתקשרתי אליו. בכל רגע חלפה בי המחשבה אולי אתקשר ואגיד "שומע? יש עוד משהו שלא אמרתי ואני פשוט חייבת להגיד" ופשוט להגיד את זה ואני לא יודעת למה לא עשיתי את זה, אולי כי לא רציתי להרוס ושנייה לפני שנרדמתי החלטתי פשוט להפסיק. תפסתי את הנייד וחסמתי. אני לא כזו כנה כמו שאני מתיימרת להיות.

הסוף.

ועכשיו מה? עכשיו יתחיל להיות יותר טוב. לשנינו.