אני לא כל כך כותבת עליו פה או בכלל אבל אין יום שאני לא חושבת עליו. לעולם הוא חלק בלתי נפרד ממני, מהדרך בה אני רואה, מרגישה ומבינה את העולם והמחשבות עליו, ממלאות את ליבי.
כתבתי שאני מחכה לזמן שיחטא פצעי געגוע אבל זה לא נכון, אני לא מחכה כי אין למה לחכות. הזמן לא ירפא. הזמן לא יחטא וגם לא יקהה. אין רגע שאני לא מתגעגעת אליו וזה מוזר כי חשבתי שאחרי ההלם, אחרי השבעה, אחרי כמה חודשים של הסתגלות למצב החדש החסר אותו, אחרי שההלם יחליף מקום עם ההכרה, ההשלמה וההבנה, כל זה יביא לאיזו הקלה שתאפשר את המשך מסע החיים האלה בלעדיו אבל קורה בדיוק ההפך : ככל שהזמן עובר הוא רק מחדד ומעצים את חסרונו, את החלל הריק שהשאיר בלכתו. ככל שהזמן עובר, אני מרגישה יותר ויותר את הצורך שלי בדמותו, מי שהוא היה עבורי. יש לי המון סיפורים על אבא שלי, על חוכמתו הרבה, על רגישותו יוצאת הדופן ונדיבות ליבו, ומי שבאמת מכיר אותי, יודע מה אבא שלי היה עבורי והאמת שאני פשוט מאוד עצובה על לכתו ומאוד מתגעגעת אליו. הוא היה ההשגחה הפרטית שלי, הוא נתן לי בטחון להסתובב בעולם, שלא משנה איפה אהיה, הוא שם בשבילי. אני לא לבד. כמו הפעם ההיא בניו יורק שנשארתי בלי כסף, בלי דרכון, בלי התיק שכנראה שכחתי במסעדה או שגנבו לי בשעה הראשונה שלי בעיר וטלפון אחד לאבא ושעה אחרי הכל הסתדר או כמו הפעם ההיא בירושלים… יש לי המון סיפורים על אבא והמחשבות עליו עכשיו, כשאני כותבת עליו, גורמות לי לחייך כי אני נזכרת מה הוא אמר באותה שיחת טלפון… זה באמת סיפור מצחיק. יום אחד אכתוב את כל הסיפורים האלה. הוא היה אבא באמת מיוחד. הוא היה אבא מופלא.
בערב החג, תוך כדי התארגנות, חשבתי לעצמי שאנחנו עדיין בראשוניות. כבר עברנו ליל סדר בלעדיו והנה, הגיע ראש השנה ונחגוג גם אותו בלעדיו וברגע שהשנה הראשונה תעבור, זהו זה. לא אוכל להגיד "ראש השנה ראשון בלי אבא" ובזמן שאני חושבת על זה, תהיתי אם כדאי שאגיד בערב כמה מילים בהרמת כוס יין או אולי רק אגיד "לחיי אבא שלי שלא כאן איתנו וחסר לי מאוד ו…שנה טובה לכולם" אבל לא רציתי שירגישו שאני מפילה איזו מלנכוליות בערב חג ובכלל מי אומר "לחיי" מישהו שכבר מת. נכנסתי לרכב ובתזמון מטורף התנגן שיר יפהפה ושרתי כל הדרך להורים. לאמא.
ערב ראש השנה היה טעים ונעים, כיף ומצחיק והיה גם מיוחד כי איכשהו כל אחד סיפר זיכרון יפה שלו עם אבא והתחלנו לחטט בכל מיני תמונות של ההורים שלי. כאלה שמזמן לא ראיתי או ששכחתי מקיומם והתמונות סיפרו את סיפור אהבתם של אבא ואמא וכל הדרך הביתה חשבתי על אהבה. חשבתי על הלב שלי מתגעגע לאהבה.
וכנשנכנסתי הביתה, התפשטתי מיד ונכנסתי להתקלח, הראש הסתובב לי מכל היין ששתיתי ונזכרתי בשורה הראשונה של השיר של אמילי דיקינסון. ניסיתי להיזכר בשאר אבל לא הצלחתי. יצאתי מטפטפת מים לחפש את ההמשך ולחצתי פליי על אפרת בן צור וחזרתי למקלחת…
If I can stop one heart from breaking,
I shall not live in vain;
If I can ease one life the aching,
Or cool one pain,
Or help one fainting robin
Unto his nest again,
I shall not live in vain.
By: Emily Dickinson
לא עברנו לגור יחד. לא יודעת למה. אולי זו פשוט אני הפגומה. משהו בי לא מצליח להיפתח ולהיחשף ופשוט להיות…אני כמו שאני. עם כל החסרונות והפגמים. בשנה שעברה מישהו כתב לי באחת מהודעות הוואצאפ הרבות שהקשר ביננו היה מתיש לפרקים או שאני מתישה, לא זוכרת במדויק אבל מה שאני כן זוכרת זה בום כזה בלב. מאוד נעלבתי. לא זוכרת אם הגבתי על זה אבל אני זוכרת שסחבתי את המשפט הזה המון זמן אחרי.. אולי זו הסיבה שאני עדיין לבד…? ואל תגידו "את עוד תמצאי…" אני אישה אופטימית, אין לי ספק שאמצא אבל בינתיים…
שיפה וטובה תהא השנה אשר מתחילה לה היום. אתמול. שלשום. שנה טובה ומתוקה. אין לי ספק שכך היא תהיה.
