סופ"ש בסוויטה מפנקת

חשבתי לכתוב איך זה התחיל ומה היווה את הטריגר אבל אני אפילו לא יודעת איך לספר ומה לכתוב. המילים לא מגיעות והחימום בסלון מכביד עלי ולכן אוותר על הפרטים, הם בטח לא מעניינים אף אחד ומה שיותר מעניין זה השורה התחתונה שאני וא' כבר לא.

את סוף השבוע בסוויטה העברתי לבד. לא סיפרתי לאף אחד אלא רק אחרי, לא רציתי שיבואו, לא רציתי שינדנדו לי ויחשבו שאני צריכה עידוד כי באמת שלא הייתי צריכה ו… זהו זה.

הסוויטה היתה באמת מפנקת.

 

מודעות פרסומת

שונות

פתחתי את הדלת ואמיר עמד שם ונראה בדיוק כפי שזכרתי, כשרק הכרנו בסן פרנסיסקו. הוא התקרב אלי חיבק ונישק אותי על הלחי ואמר בחיוך "תמיד היית כזו גבוהה?" נכנס לדירה, שאל אם אפשר לעשות סיבוב ואני אמרתי "בטח, בכיף. בינתיים אביא משהו לשתות".  התיישבנו בסלון והדבר הראשון ששאל זה "איפה הקיבוצניק?" או שבעצם שאל "מתי הוא מגיע?" כבר לא זוכרת אבל זו היתה שאלה דומה שהבהירה לי שהוא לא יודע שאנחנו כבר לא יחד. אופס.

הוא היה כל כך מופתע שהדבר הראשון שעשה זה לחייג לקיבוצניק ולנבוח עליו "איך השארת אותה לבד? מה חשבת שיקרה?? ואז צחק בקול רם מאיזו בדיחה שכנראה סיפר הקיבוצניק על חשבוני והוסיף "בחיי, מזמן לא צחקתי ככה". בכל מקרה, לא שמעתי מה אמר הקיבוצניק וגם לא ממש חשבתי על זה באותו רגע. רק רציתי שיסיים את השיחה בכדי שנוכל, אמיר ואני לדבר אז זרקתי איזה משפט בחצי צחוק וכשהבנתי שאמיר לא הבין מה רציתי בכלל להגיד, אמרתי "איבדת את חוש ההומור שם, אה? יאללה תנתק כבר את הטלפון!, יש לך עוד טיסה לתפוס…תנתק" והוא ענה שאין לי מושג עד כמה נעלם לו חוש ההומור. ולא רק  הוא אלא כולם, משהו נורא קורה בארה"ב.. אנשים מפחדים לספר בדיחות, מפחדים לדבר, מפחדים להגיד מילה לא במקום כי הם מיד מוזמנים לשימוע מבלי שיבינו למה ושם הם מגלים שמישהו נעלב.

כששאלתי אם זה קרה לו, הוא סיפר שהוא ישב בקפיטריה והתפתחה שיחה מסביב לשולחן על ההבדלים בין גברים ונשים במקומות העבודה והוא לא ממש זוכר איך הוא אמר את זה אבל הוא אמר שבישראל יותר נשים נשארות עם הילדים. משפט לא לחיוב ולא לשלילה וגם לא ממש הביע דיעה אלא יותר אמר את זה כעובדה.  כנראה שאחת הנשים נעלבה בשם כל הנשים בישראל, התלוננה, הוא זומן לשימוע וננזף ומאותו רגע החליט שהוא לא מדבר יותר עם אף אחד.

ארה"ב זה כור היתוך ובטח ב- SF  ולא משנה מה תגידי, הוא אומר, את תעליבי מישהו. את יודעת, אין סיכוי שהיום היו משדרים תוכנית כמו סיינפלד. זה לא היה עובר את סף העלבון. אנחנו בארץ רגילים לספר בדיחות על פרסים ורומנים, על תימנים וכו' אבל שם יש הודים וסינים ומקסיקנים ויש הבדלי מנטליות ועם הזמן נהיה יותר ויותר קשה. אנחנו מתרחקים אחד מהשני מבחירה. יש ניכור ביודעין רק כדי שלא יפטרו אותך.

לדוגמא, הוא הוסיף, אחד מהקולגות שלי חזר מהוויקאנד וסיפר  לכולנו על מסיבת יום ההולדת שהוא חגג לבנו, את יודעת, אנחנו יושבים ב- OPEN SPACE ואחת מחברי הצוות שלנו, כנראה מנסה להיכנס להריון והיא כל כך נעלבה מהשיתוף שלו וטענה שזה חסר רגישות. לאט לאט אנשים מסתגרים, פחות מספרים, פחות משתפים וכולנו מבינים שאנחנו יכולים לעבוד שעות ביחד ולא לדעת אחד על השני כלום. שעות ושום דבר אישי לא נאמר. היה לנו מישהו בצוות 5 שנים, 5 פאקינג שנים ויום אחד הוא לא הגיע לעבודה ואף אחד לא ידע אפילו איפה הוא גר. זה מטורף אבל עיזבי, בואי נדבר קצת עליך, ספרי מה שלומך…

מאוחר יותר, כשאמיר כבר הלך התקשר הקיבוצניק. קצת הופתעתי ובדיעבד, לא ממש. כלומר, אני חושבת על זה עכשיו והיתה לי הרגשה שאמיר פתח לו איזה פתח והוא נכנס בו. בכל מקרה, השיחה איתו היתה מוזרה מעט. לא כל כך ידעתי מה להגיד והוא דיבר יותר די והרגשתי שזה דיבור מתוך מבוכה ובכל מקרה, מה שיותר מוזר זה שהוא סימס לי הבוקר – בוקר טוב. עניתי בבוקר טוב משלי וזהו. לא מוזר?

סוף השבוע במלון עם א' היה… צריכה לכתוב על זה פוסט בנפרד.

והפעם, אף מילה על הקודם. כלומר, יש הרבה מילים אבל הן לא יכולות להיכתב, הן רק מורשות להסתובב לי בראש.

Life sentence

טעויות מותירות סימן, אבל החיים ממשיכים גם אחריהן ולפעמים אף מכסים את הסימן ובכל זאת, זה עדיין מה שזה – טעות.

אני יודעת שזה מה שזה כי הקודם סיפר לי את הסיבה מאחורי ההחלטה ולשם שינוי, הכל היה בדיוק כפי שניחשתי, עד הפרט האחרון, בדיוק כפי שזאת טעות. בכל פעם שאני נכנעת ומשליכה את עצמי לתוך תהום, אני עושה זאת מתוך ידיעה או מחשבה שכל האוצרות הנשגבים של החיים נמצאים בדיוק שם אבל זו עדיין תהום ולאט לאט מתחוורת התמונה שעל אף שזו תהום, אני מסולקת גם ממנה, מהסיבה הכי פשוטה שיש : לא רוצים אותי. אני, מסתבר, כלא.

Life sentence.

זאת טעות גם כשאני נכנעת לשמרנות הפוריטנית שלי או לכמיהה לשייך משמעות עמוקה יותר להתכתבות ביני לבין הקודם או לאיזו שיחה ביננו. זו משמעות עמוקה רק מהצד שלי. מהצד השני, כך מתחוורת עובדה עצובה נוספת, זו התכתבות או שיחה בדיוק כמו כל התכתבות או כל שיחה עם כל אחד או אחת אחרת. איך הגעתי למצב הזה?  והנה למרות זאת, אני עדיין נאבקת ומנסה להשתלט על הסיטואציה ולא מצליחה. אני שואלת שאלות ושומעת אותו אומר, שוב ושוב שהוא אוהב אותי ומנסה להקשיב לטון הדיבור, אולי אבין דרכו ותוהה אם כך הוא נשמע גם כשהוא אומר את זה לאחרות. ומה אני עושה עם כל זה : אני יוצאת מדי פעם בהכרזות שאני חוזרת בי וכך אני נעה מקצה אחד לאחר, תוך כלום זמן.

גם עכשיו, כשאני כותבת את השורות הללו, יש בתוכי מאבק של לדבר או לא לדבר וזה לא שיש רק טיעונים למה לא, יש גם טיעונים למה כן ואני עצובה ומאוכזבת לחשוב על מקרה בו לא נדבר יותר.

 

א' ואני במין ריב לא ריב כבר כמה ימים. מין מתח מוזר שהתחיל בערב אחד בו הודעתי שאני נאלצת, בלית ברירה, לאחר ליציאת דאבל דייט ראשון עם החבר הכי טוב שלו (וזוגתו). דייט שבו הוא היה אמור להכיר לי את שניהם וההפך. אני הייתי אמורה להכיר את החבר הכי טוב, זה שדעתו חשובה ולנסות להותיר עליו את הרושם הכי טוב שלי ולא רק עליו, גם על זוגתו בשנה האחרונה. בסופו של דבר, לא הגעתי בכלל. לא בגלל שלא רציתי כי מאוד רציתי ואפילו התרגשתי אלא בגלל שא' נתן לי אולטימטום ואמר "אם את מאחרת,  אל תגיעי בכלל" וחשב שהסיבה לאיחור מטופשת, מיותרת ויכולה לחכות למחרת בבוקר. הוא עדיין לא למד שהוא לא יכול להגיד כאלה משפטים אז לא הגעתי בכלל.

כל אותו ערב הוא העלה סטטוס אחרי סטטוס ובו נוכחתי לראות את הבילוי שלהם והלב ניצבט לי והתבאסתי בשביל שנינו ולבסוף, כאילו כדי להציל אותי, הוא העלה סטטוס ונתן לי סולם וכתב "מתגעגע אליך", מה שגרר תגובה מצידי והזמנה לישון אצלי באותו לילה והוא אכן הגיע והיה לילה מעולה, דיברנו מלא והתקרבנו וגם בבוקר היה כיף והוא אפילו אמר שהוא מרגיש שהוא מתאהב בי ואז יצאנו לאכול ארוחת בוקר זריזה בבוקר של יום עבודה ושם קרתה תקרית מטופשת שאני אפילו לא יודעת איך לספר אותה ובכל מקרה, תקרית מיותרת וזניחה וא' החמיץ פנים שהחמיצו עוד כשסירבתי לצאת למסיבה שהחבר שלו מיחצן בסילבסטר. מה לי ולמסיבות סילבסטר? פרגנתי לו שיצא וייהנה ועדיין, זה לא עבר טוב, הוא רוצה לבלות איתי אבל הבטיח לחבר להגיע. הסברתי לו שהמשפט הזה לא כל כך מסתדר ואני באמת לא אוהבת ולא רוצה לצאת בסילבסטר והמתח חזר לחיות בינינו ואני מתקשה לפרק את המתח הזה. מצד אחד, יש פוטנציאל ומצד שני, מתחיל להימאס לי.

שנת 2019, בחייאת, תהיי טובה אלי.

פרויקט אחד. 5 שנים.

אני זוכרת את הישיבה הראשונה, זה היה אי שם בבאר שבע וחשבנו לנסוע כמה מהמשרד ואז אמרתי שנראה לי מיותר כשעדיין לא יודעים מי נגד מי והוחלט שאסע לבד.  אני זוכרת את הלילה לפני ואני גם זוכרת את הנסיעה, המחשבות גרמו לדרך להתקצר ואכן, הגעתי לשם צ'יק צ'אק. רגע אחד הייתי בתל אביב ובשני, בבאר שבע. הפגישה הראשונה היתה מאוד מבולבלת. אף אחד לא הצליח להסביר בדיוק מה הם רוצים. היתה הרגשה שהרעיון שהם העלו אינו ישים והיה גדול על כולם בכמה מידות, למרות שהוא יחסוך כסף, הוא קודם יוציא והמון. מיליונים. אף אחד לא יאשר כזו הוצאה מטורפת. בכל פעם שהמהנדס הראשי ניסה להסביר את הרעיון, מישהו אחר הסביר למה זה לא טוב וזה לא יכול לקרות. יצאתי מהפגישה ההיא, אחרי כמה שעות, והרגשתי שסתם טחנתי מים ויותר מדי עוגיות. אין סיכוי שמשהו יקרה.

חזרתי למשרד, הוצאתי סיכום פגישה ושכחתי מזה.

אחרי חודש בערך, קיבלתי מייל והם קראו לי לחזור "הגענו לאיזו הבנה, חשוב שתגיעי …" הפעם הנסיעה עברה ממש בעצלתיים. הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן וזו תהיה עוד פגישה שלא יצא ממנה כלום ואכן, כך היה, מין שידור חוזר של הפגישה הראשונה. לפגישה השלישית לא התחשק לי לנסוע ותהיתי אם מישהו במשרד ירצה להחליף אותי אבל כולם קראו את הסיכום הראשון שלי, טענו שזה Account שלי ועם כל הכבוד, שאואיל בטובי לנסוע. צודקים. צדקו. שוב ירדתי דרומה, שוב פגישה רבת משתתפים, שוב החלפת כרטיסי ביקור, שוב סמול טוק יותר מדי ארוך עד להתחלת הפגישה ושוב שעות על גבי שעות של מעגלים. לא מבינה מה אני בכלל עושה שם. "קודם תתגבשו עם הרעיון ואז אשמח לעזור" אני מנסה להוציא את עצמי מכל הפגישות האלה. אני לא עוזרת לכם ומרגיש לי מיותר והם מודים. יש להם רעיון בראש שלא מצליח לצאת החוצה. שוב משרטטים, שוב מנסים, קוראים לאורית, מנסים את מיכאל. אני מחליטה לנטוש וחוזרת תל אביב. כך נסעתי וחזרתי 5 שנים. לא תמיד זה היה בארץ, לפעמים נפגשנו בחו"ל במתקנים דומים כדי ללמוד, לפעמים הטסנו מומחים מחו"ל לארץ כדי לעזור ולייעץ. דוגמאות נשלחו ונבדקו במעבדות ודפי מידע ו- MSDS  נסרקים ונשלחים ועוברת עוד שנה ועוד שנה, עוד הצהרות, עוד נספחים להסכם סודיות אחד שנראה שנוסח לשווא. היאוש נעשה נוח. האופטימיות שלי עזבה אותי מזמן ואני עובדת על הפרויקט "על אוטומט".

לפני 3 חודשים אני מקבלת מייל מאייל, המהנדס הראשי. הוא כותב כמה משפטים קצרים של היי ואהלן ואז מצ"ב תמונה בשבילך. נראה לי שתשמחי. דאבל קליק על התמונה והיא נפתחה ואני רואה איזה משהו, שנראה שבנה ילד בן ה- 3 מקוביות לגו ישן. מין מתקן רעוע שעומד על העוקם וכל רגע עלול להתמוטט. אני לא מסתפקת במייל חזרה אלא מיד מרימה טלפון ושואלת את אייל לפשר התמונה והוא מסביר – זה המתקן. הצלחנו לבנות. סבבה שהצלחתם אבל מה זה עוזר אם הוא לא יחזיק מעמד, הוא עומד להתמוטט כל רגע! מה קורה לכם? על זה הוצאתם מיליונים?! הוא צוחק ואומר שהכל בסדר, ככה זה המתקנים ומסביר לי איך החומר יעבור מפה לשם ואז לכאן ואז יעבור לשם ויצא מכאן. את רואה? יאללה מתחילים, הוא אומר. אני שולח לך בקשה ל- 3 טון פיילוט.

הפיילוט היה לפני חודש וחצי. נסעתי במיוחד לצפות בו, חבשתי קסדה ונשארתי במשרדים. למה לצאת כשאפשר לקבל דיווח טלפוני? הפיילוט עבר בהצלחה. היתה התרגשות וכל הדרך חזרה חייכתי לעצמי.

אתמול התחילו לייצר. פרויקט של 5 שנים הגיע לסיומו או יותר נכון, עכשיו הוא מתחיל… ואין למי לספר. אין מי שישמח יחד איתי. א' הנמושה ברח כבר אתמול לדירה שלו, אחרי שהבין שאני חולה ומפחד להידבק. תכלס, זו סיבה ממש טובה לפרידה. שירלי אמרה שאני נשמעת לה ממש חולה ותהתה אם ארצה לצאת לסרט כשאבריא וכל מה שבא לי להגיד לכולם זה: "זוכרים את הפרויקט ההוא? כן, ההוא מלפני 5 שנים?? אז שתדעו, בסוף הוא הצליח!".

מזל שיש לי בלוג…

סצינה ראשונה ואני הבאתי אותה על עצמי.

מאירועי אמש – עדי ביקשה שאגיע לאסוף אותה מיוקנעם. לא הייתי צריכה לשאול למה, היא כבר התחילה לבכות ולספר ותוך כדי זה, התחיל לרדת גשם ומלא ברקים האירו את השמיים. ידעתי שאין לי ברירה ואני חייבת לנסוע להחזיר אותה. כעסתי עליה בלב וגם אמרתי לה את כל דעתי על הסיטואציה, מאוחר יותר, כשכבר היינו בדרך חזרה ודיברנו על העניין ברגוע אבל אני מקדימה את המאוחר.

כשהבנתי שעומד להיות מאוד גשום, חשבתי שזה יהיה נחמד אם א' יצטרף אלי לנסיעה. הרגיש לי נחמד ורומנטי נסיעה בגשם, עם מוזיקה. נחזיק ידיים ואני אלטף אותו בנסיעה והוא יסלח לי על הקול המזייף והצרוד שלי כשאשיר בקולי קולות אבל איכשהו התוכניות השתבשו ולא הספקתי אפילו לשאול אותו. זה לא נכון, אם הייתי רוצה, הייתי מספיקה אבל לא שאלתי ובמקום זה העדפתי לנסוע לבד ולדבר בטלפון עם הקודם. לא תיכננתי את זה, כך יצא. לא רציתי… רגע, זה שקר ואני לא אמורה לשקר בבלוג שלי, רציתי. אני תמיד רוצה לדבר איתו. התגעגעתי לשמוע אותו, לצחוק איתו ולספר לו דברים שאני לא מספרת לאף אחד אחר. אני מספרת לו את רחשי ליבי בלי אגו, בלי חששות והוא, אני מרגישה, עושה את אותו הדבר. לעולם לא נחזור, לפחות לא בעתיד הנראה לעין ועדיין, לעולם נהיה ביחד בלב ונחכה שהזמן ישכיח כשמדי פעם ניזכר אחד בשנייה בחיבה והלב יתרחב מהזיכרון.

בכל אופן, דיברנו והקודם ציין כדרך אגב שהוואצטאפים שהוא שלח לפני שהתחלנו לדבר, עדיין לא עברו ולא הבין למה. משהו בנייד שלי השתבש, גם הוויז עשה פתאום בעיות, פתאום דיבר באנגלית ואחר כך השתתק ובגדול לא היה מחובר לעצמו אבל חשבתי לעצמי ובקול רם שאבדוק את העניין כשאגיע ליוקנעם. בזמן הנסיעה, א' התקשר פעמיים כשבפעם השנייה הוא תהה "עם מי את מדברת כל כך הרבה זמן?" ועניתי, צוחקת שאני מדברת עם אהובי. הוא השתתק ושאל "מה, מי? עם מי?!" ואני צחקתי ואמרתי "הכל בסדר.. אל תיבהל.  אספר לך אחר כך, הוא בממתינה אז נדבר, טוב?" וחזרתי לדבר עם הקודם.

הגעתי, השיחה הסתיימה ולפני שהספקתי לנשום ולנתק, עדי נכנסה לרכב כרוח סערה ואני לקחתי את הנייד וניסיתי להבין מה קרה, גיליתי שכנראה, בלי משים, סגרתי את ה"נתונים ניידים" וברגע שפתחתי, כל ההודעות התחילו לזרום. המון המון ויותר מדי הודעות.

דילגתי על כל ההודעות ופתחתי רק את של א'. 7 הודעות ממנו. הוא התחיל מהודעת עלבון, עבר לתהייה ושאלה, חזר לעלבון, המשיך לכעס ואז ביקש לסיים את הקשר. זה לא מתאים לו כל זה.

סימסתי לו שעדי איתי ברכב ואני לא יכולה לדבר והוא השיב לי בפרצוף בלי מבע. לא התרגשתי יותר מדי, ידעתי שכשאסביר, הוא יבין והכל יהיה בסדר וגם אם לא… בעצם, מה לא? יהיה לי חבל כי אני רוצה את הקשר הזה, אני לא רוצה לוותר עליו. לא' יש פוטנציאל גדול להיות אהבה גדולה, אני מרגישה את זה כשהוא נוגע בי אבל לא יכולתי להסביר לו ולנהל שיחה כזו כשעדי בוכה לידי. הוא יאלץ לחכות. כל הדרך חזרה חשבתי על הקודם ועל א', על עדי ועל עצמי לסירוגין והגשם לא הפסיק לדקה.

כשהגעתי לתל אביב, הורדתי את עדי בביתה וחייגתי אליו. הסברתי לו שהיתה לי בעיה עם הנייד והודעות לא נכנסו ולכן גם לא עניתי ואמרתי שאסביר אבל עכשיו אני עייפה מהנסיעה ומתה כבר להגיע הביתה. הוא שאל אם אני רוצה שהוא יבוא ואני השארתי את ההחלטה אצלו והוא החליט שלא. הרגשתי שהוא רצה שאגיד "אני רוצה שתבוא" אבל לא היה לי כח. כמה דקות אחרי שניתקנו, הוא סימס "אני רוצה לבוא" ועניתי "מצוין. בוא".

התחבקנו והוא שאל אם הוא איבד אותי ואני עניתי שלא, מה פתאום. איזה איבד, מה איבד, עובדה שאני פה ואני מוכנה להסביר לו הכל, בכנות. אני רוצה להסביר לו שידע כבר עכשיו ושלא יחשוב שאני אעשה משהו מאחורי גבו והסברתי והסברתי עד שירדו לי דמעות. הקודם לעולם יהיה שלי. אני לא אשחרר אותו אף פעם. למה? ככה. אין טעם לשאול שאלה שאין עליה תשובה. זה קשר שהוא מעבר לזה. לעולם נהייה חברים טובים בלב ומרחוק, לעולם אוהב אותו, לעולם הוא יאהב אותי. למה? ככה. אין לזה הסבר. אתה לא צריך לקנא אבל הוא קינא ולא הצליח להבין. "תשחררי" הוא חזר ואמר "תני לו ללכת"..לא עזר שאמרתי שכבר שחררתי ומזמן כל אחד הלך לדרכו ואז הוא אמר "את צריכה לבחור. זה לא יכול להיות ככה" הבנתי שהוא לא הבין וכנראה לעולם לא באמת יבין. אולי זה משהו שרק אני והקודם מבינים וחוץ מאיתנו, אין לאף אחד את היכולת להבין את הקשר והתעייפתי, הרגשתי שאני מתחילה להתרגז מחוסר ההבנה שלו ולא רציתי שזה יקרה, לא רציתי לכעוס. התרוממתי מהספה, הרגל נרדמה לי מהישיבה הממושכת עליה, צלעתי לכיוון המטבח, לקחתי תפוח מהקערה, לקחתי ביס גדול, חזרתי לסלון ואמרתי בטון מיואש ועייף "אתה חייב להבין שיכול להיות שאדבר איתו שוב, מחר, עוד שבוע, עוד שנה עוד עשר שנים, לא יודעת, אולי אמות מחר? מבטיחה לך שאם ארצה להיפגש איתו, אומר לך קודם אבל אתה יודע, יכול מאוד להיות שמחר בבוקר תחליט שאתה לא רוצה להיות איתי יותר וגם זה בסדר אבל אם אתה רוצה אותי עכשיו, זו מי שאני. אני מגיעה עם עבר ועדיין לא סיפרתי לך כלום ממנו, זה רק פסיק ואני מגיעה גם עם מטען רגשי, כמו כולנו, לא? בכל זאת, אני עוד מעט בת 30, אתה לא מצפה שאגיע כדף חלק, נכון? אני מוכנה לדבר ובכנות ככל שרק אוכל אבל אם אני כבר עושה את זה  דע לך דבר אחד : לעולם, לעולם אל תתן לי אולטימטום. התשובה לאולטימטום תמיד תהיה נגדך. אני לא סובלת את זה. זה מכעיס אותי, מעצבן אותי ומעלה לי את הסעיף. אני כאן, שאלת וכבר אמרתי בצורה גלויה ובכנות. אני כאן, אני מעוניינת אבל חלאס. לא יכולה ולא מעוניינת לדבר על זה עוד עכשיו, אני עייפה ואין לי כח ואני חייבת לישון, השעה כבר אחת וחצי ואני גמורה".

נכנסתי למיטה והוא נכנס אחריי, חיבק אותי ולחש לי "רשמתי, אסור אולטימטום. תתקרבי אלי" ואז עשינו סקס בפעם הראשונה.

The world Has been conspiring to save me

כל כך התרגשתי מהפגישה ביננו, שלא הצלחתי לחשוב. הלב דפק לי ולא הצלחתי להירגע ולהרגיע את עצמי. לא ידעתי מה אגיד כשאראה אותו ובעיקר לא ידעתי מה ללבוש או מה לעשות עם השיער, אם להשאיר פזור או לאסוף. למרות שאמר מלא פעמים שהוא בכלל לא כועס ושהוא בעצמו לא היה טס אל עצמו, מבלי להכיר את עצמו קודם, עדיין, הרגשתי שביאסתי אותו קצת ותהיתי אם אני צריכה שוב להעלות את הנושא ולהתנצל.

החלטתי לתת לדברים לזרום. "את חושבת יותר מדי, מתכננת יותר מדי..פשוט…תנשמי". הנייד צלצל, הוא היה על הקו, מודיע שהוא למטה. כבר נקודה לזכותו, חשבתי לעצמי. הייתי בטוחה שיסמס.. בשנייה הראשונה חשבתי שנכנסתי לרכב הלא נכון, למרות שזה היה הרכב היחיד ברחוב המנומנם שלי. הוא פתאום נראה קצת אחר, הוא חייך ולא כל כך ידעתי אם אני צריכה לתת לו חיבוק או משהו אז נכנסתי, התיישבתי ומיד שמתי חגורה, כדי להימנע מכל דבר מביך והוא כנראה קלט שאני נבוכה עד מאוד "זהו זה מינה. את ואני יוצאים לדייט ה-רשמי ה-ראשון שלנו. תרשמי את התאריך כדי שנוכל אחר כך לדייק בסיפור" זה הצחיק אותי ותהיתי בקול רם למי הוא מתכנן לספר על הדייט שלנו אבל אני לא זוכרת מה ענה, התרגשתי יותר מדי ובכל מקרה, הקרח נשבר ומכאן הכל התחיל לזרום. אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לספר את מה שהיה…

אני בחרתי איפה נשב ובחרתי בבר הקבוע שלי, כדי להרגיש נוח בטריטוריה שלי. הוא שאל אם זה בסדר לשבת על הבר ולא מסביב לשולחן ובאותו רגע נפתח לי הלב אליו. לא יודעת אפילו איך להסביר את מה שהרגשתי. איכשהו זה נשמע דבר ממש שולי, כי מה זה משנה איפה יושבים אבל זה משנה, על הבר אפשר לדבר קרוב, לא לצעוק, יש אינטימיות אחרת כי שאר האנשים מאחורייך ולכאורה אינם קיימים, יש וייב אחר כשיושבים על בר בכיסאות הגבוהים ואיזה כיף היה. דיברנו וצחקנו ושרנו עם המוזיקה והוא צחק עלי והברמן רצה ממש לפנק אותנו כי הוא קלט שאנחנו בסוג של דייט, ולמרות שאמרתי לו שהוא יכול לשתות ואני אנהג, הוא העדיף שלא ונימק שלא יהיה כיף לשתות לבד, בלעדיי. איזו מתוק הוא היה כשאמר את זה… הסתפקנו בבירה אחת ויצאנו מהבר. היה די קריר, הוא שאל אם אני רעבה ובא לי לאכול משהו, אבל לא הייתי רעבה אבל גם לא רציתי שהערב יסתיים וכשכבר היינו ברכב, לא יודעים לאן לנסוע,, הוא ניסה להעלות רעיונות (אולי סרט, בא לך סרט?) יצא לי פתאום "אפשר פשוט לנסוע אלי" והוא הביט בי ואמר "כן, גם זה אפשר".

הגענו אלי, הוא התיישב בספה ואז קם והביט מסביב על הציורים ושאל שאלות ואני עניתי ופרפרתי בין הסלון למטבח ומהתרגשות הוצאתי את כל המזווה, כולל המקרר ושמתי על השולחן. לא היה שום קשר בין מאכל אחד למשנהו ואז נזכרתי ששכחתי לשאול מה הוא רוצה לשתות. כשהייתי ילדה והתחילו להגיע אליי חברים מהגן, אמא שלי הושיבה אותי על השיש במטבח והסבירה "את לא שואלת אם הם רוצים לשתות אלא מה אתם רוצים לשתות ואת חייבת לתת כמה סוגי בחירה, את חייבת לצאת מנקודת הנחה שהם צמאים ורוצים לשתות משהו, את רק לא יודעת מה ולכן את שואלת. כשתדעי מה הם רוצים לשתות, תדעי איזה אוכל להגיש עם השתייה" אבל שכחתי את הנימוסים וכשהוא ראה את הערמה, הוא התפוצץ מצחוק ואמר "את כזו מתוקה…בואי אעזור לך להחזיר. תשאירי רק את הבוטנים האמריקאים. אני מת על בוטנים אמריקאים". גם אני והתיישבתי לידו.

היה ערב קסום. הוא לא נגע בי מעבר לפעם אחת שהוא הזיז לי את השיער מהפנים. הוא לא ניסה לרמוז לי על שום דבר, דיברנו המון והקשבנו למוזיקה ושמחתי לראות שאני אוהבת את המוזיקה שהוא בחר, באמצע הלילה פתאום הרגשתי רעב, אז הכנו יחד כריכונים מיוחדים וטעימים ובסביבות 4 לפנות בוקר,הוא תהה אם הגיע הזמן ללכת ואני חייכתי. לא רציתי להגיד לו להישאר וגם לא רציתי להגיד לו ללכת. רציתי שהוא יחליט מה בא לו מבלי שאשפיע. הוא נשאר עד 5 וכשהוא התכוון הפעם באמת ללכת, אמרתי שנראה לי שאלך לשחות כי ב- 6 פותחים את הבריכה ורק אחר כך, אכנס לישון וזה גרם לו להישאר איתי עד שהתארגנתי ושתינו קפה של כאילו בוקר. ירדנו יחד לרכבים ואז נפרדנו בחיבוק חזק והוא נישק אותי בזוית של הפה שזה כמעט נשיקה על הפה וכמעט נשיקה בלחי.

מעופפת ולא יודעת מי אני, נכנסתי לבריכה, התחלתי לשחות והרגשתי שלאט לאט העייפות מכריעה אותי והרגשתי מותשת וכבדה. אחרי בקושי 8 בריכות החלטתי לוותר, התארגנתי מהר וחזרתי הביתה, התקלחתי וסידרתי את הבית ועכשיו אני כותבת את הפוסט רק כי הייתי חייבת לענות לכמה מיילים חשובים, מיד כשאסיים, אכנס למיטה… לישון.

וכן, הוא סימס כשהוא הגיע הביתה, "מינה, תרשמי שהדייט הרשמי הראשון היה מוצלח מאוד ומחר, אם יתאפשר, יהיה הדייט השני. אל תשכחי לרשום את התאריך ליד, חשוב שנדייק בסיפור". זה כל כך הצחיק אותי. אני חושבת שהלב שלי סוף סוף נפתח.

דייט בחו"ל

דייט הריצה הזמין אותי לבוא אליו לחו"ל. במקום שנפגש בארץ, שאבוא לשם.

מהרגע שנפרדנו מיד בתום הריצה ההיא, לא הפסקנו להסתמס. הוא טס לחו" ל לנסיעת עבודה ודאג לוודא שאני זוכרת שהבטחתי דייט כשהוא חוזר. זה היה די ברור שמצאתי חן בעיניו וכעת זה גם די ברור שהוא מאוד רוצה שכל העניין יתפתח לסיפור אהבה או לפחות לנסות..והוא כבר אמר וכתב את זה בכל מיני משפטים כאלה ואחרים ואני מתחבטת בעניין כבר כמה ימים (הוא הטיל את הפצצה במוצ"ש בלילה). יש לי מיליון סיבות למה לא לנסוע ועוד מיליון למה כן ואז למה לא ואולי כן ואני לא מצליחה לישון כי עוד כמה שעות, הוא צריך תשובה אם לחזור לארץ או לחכות לי שם.

לא יודעת מה לעשות. אני לא טובה בהחלטות מהסוג הזה. אולי אנסה להרדם וכשאתעורר, אדע את התשובה..