בנקודות

1. בכיתי כשהורידו לי את התפרים, זה גם כאב וגם ראיתי את הצלקת.
2. אני צריכה להישאר חבושה ועם סד לעוד 3 שבועות מינוס.
3. עליתי 2 ק"ג. ככה זה כשלא שוחים, לא רצים ולא עושים שום ספורט. אני דווקא סבבה עם העליה למרות שאני מחכה בקוצר רוח לחזור לפעילות ספורטיבית.
4. ההורים מתכננים לטוס לחודשיים מינוס ואני אשאר כאן לבד. זו לא פעם ראשונה שהם נוסעים לתקופה ארוכה אבל בפעמים הקודמות, הייתי עם ניר.
5. בהמשך לסעיף 4 – אבא מפיל עלי משימות בהמתלות שונות ומשונות ואני יודעת שהוא עושה את זה רק כדי לוודא שאני יודעת מה לעשות אבל זה מעצבן אותי.
6. בהמשך לסעיף 5 – החלטתי להחמיץ פנים הבוקר ובכך למנוע מאבא להפיל עלי עוד משימות מיותרות אבל אז אילן הביא את הכלב שלו למשרד ושכחתי שאני חמוצה.
7. טובי היה כלב שמירה בעברו ולכן קיצצו את אוזניו ובכל פעם שאנחנו נפגשים, אני שמחה יותר ויותר שיש חוק שאוסר על כך. אני מחבבת מאוד את טובי. בכל פעם שהוא מגיע, אני נותנת לו ממתק ולכן גם הוא מחבב אותי מאוד.
8. נ' מצטער ומסמס, כועס ומסמס, מתחנף ומסמס. בכל הודעה שלו יוצא רגש אחר וזה די מבלבל מצד אחד ומצד שני, מובן לחלוטין. אני זזה לא בנוח בכל הסיטואציה המרוחקת שנוצרה ולכן אני חוזרת וכותבת, מנסה להרגיע – תחזור ונדבר.
9. אמש בפארק, פגשתי במקרה את א' עם 2 חברים שלו. אחד מהם עשה סלקליין וזה היה ממש מגניב. עצרתי לדבר איתם וכשפניתי ללכת הוא אמר שיש לו תחושה של החמצה.
10. קסור.

מודעות פרסומת

רציתי לכתוב שאני לא יודעת מה עובר עלי בימים האחרונים אבל אני יודעת היטב. אני יודעת מה אני מרגישה ומה אני רוצה להרגיש או יותר נכון, מה אני מסוגלת להרגיש וזה פשוט לא מגיע לשם. אולי זה בגלל הזמן הקצר, אולי בגלל שפתאום באמצע ההתחלה, הוא נסע למחנה אימונים של כמה שבועות ובמקרה שלנו, רחוק מהעין – רחוק מהלב. בכל מקרה, הנסיבות היו לרעתנו ונאלצתי לעשות מה שאני מאוד לא אוהבת לעשות וזה, לסמס הסברים.

ברור לי שמשהו בי לא מוצא מרגוע. אני לא מצליחה למצוא את העומק שאני צריכה. אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר. אני מרגישה שאני לבד.

 

מוגזם

נ' נחמן מאומן טס לרומניה לאיזה מחנה אימונים או משהו כזה. הקפצתי אותו הבוקר לשדה התעופה וברחתי מהר כדי לא לפגוש את החברים שלו. חזרתי הביתה להתארגן למשרד וכשנכנסתי לאמבטיה, מה אני רואה?! מברשת שיניים זרה! מברשת שיניים זרה בכוס הכחולה שלי. מברשת שיניים שהיא בוודאות לא שלי. לי יש רק מברשות בצבע סגול.

בהתחלה חייכתי כלומר, מזמן לא היתה עוד מברשת שיניים ליד המברשת הסגולה שלי אלא אם אני בתקופה שאני משתמשת בשתי מברשות בו זמנית, זה קורה לי לפעמים אבל תמיד זו תהיה מברשת סגולה ובטח לא כתומה וזרה. מי קונה מברשת שיניים בצבע כתום?! אחרי כמה דקות התחלתי להתעצבן כלומר, לא זכרתי שדיברנו על מברשות שיניים וידוע לכל שאם רוצים להשאיר מברשת שיניים בדירה של מישהו, נהוג לנהל על כך שיחה מעמיקה ועמוקה מכיוון שמברשת שיניים זה רציני. מברשת שיניים זה לא מה בכך ועם כל הכבוד לנחמן, חלאס עם האמבושים האלה. אנחנו בקושי שנייה וחצי ביחד והוא כבר משאיר לי מברשות שיניים? תכף הוא יבקש גם מגירה בשידה ומדף בארון…

אז עשיתי מה שמצופה ממני וזרקתי אותה לפח.

בדרך לעבודה, עשיתי את הדבר השני המצופה ממני והתקשרתי לשירלי לספר לה על מאומן החצוף שהשאיר אצלי מברשת שיניים ועוד כתומה ברוב חוצפתו! ומי הוא בכלל חושב שהוא, להשאיר ככה מברשת שיניים והרי שאני בכלל רציתי לדבר איתו על כל מיני דברים…כאלה ואחרים ופשוט לא יצא עדיין אבל היא בתגובה אמרה שאני סתומה והיסטרית כי הוא בטח רק שכח אותה…

כשהוא יסמס לי בלילה, אזכיר לו לא לשכוח לצחצח שיניים לפני השינה…

 

"בינתיים אני לא רוצה לספר עליו.." עלק

ברור שאני רוצה! נתחיל עם זה ששמו מתחיל באות נ'. נסו לדמיין שמות של גברים שהשם שלהם מתחיל בנ', בחיים לא תנחשו מה השם שלו. זה שם שמעולם לא שמעתי קודם לכן. כשהכרנו הוא שאל לשמי, וחייך חיוך גדול כששמע אותו וכשאני עשיתי את אותו הדבר ושאלתי את שמו, הוא ענה ב "תנחשי, זה מתחיל בנ'" השם הראשון שעלה לי היה ניסים והוא התפקע מצחוק ואמר תמשיכי…תמשיכי. אז המשכתי – נועם, נמרוד, נעמן, נדב, ניר…לא, לא, לא ולא. "אם תנחשי, הבירה עלי" הוא אמר והבנתי שהוא לא נתן לי הזדמנות לסרב אלא הציב עובדה. משהו בחיוך ובעיניים שלו אמרו לי להמשיך לנחש ומה כבר יכול לקרות מבירה אחת (נטף, נדיר??) לא הצלחתי לנחש.

הדייט הראשון היה מוצלח וארך כמה שעות טובות. צחקתי כל הדייט ורותקתי לסיפורים שלו. הוא לא ניסה לגעת בי או משהו כזה, לא ביקש לעלות. כשפניתי לצאת מהרכב ואמרתי תודה והיה אחלה, הוא ענה "מה אחלה? היה מעולה! נפגשים מחר שוב, נכון?":-) צחקתי ואמרתי שנראה מה יהיה מחר אבל אחרי שעה הוא סימס לוודא שאכן נפגשים אז נפגשנו שוב, הפעם לצהרים והיה שוב כיף.

הדייט השלישי היה בבר השכונתי. הזמנתי ג'ין וטוניק והוא אמר "סוף סוף אישה כלבבי". במהלך הערב, הוא ליטף ונגע בי כמה פעמים ואני לא הראתי התנגדות. הרגשתי מוזר. בסוף הערב, התחבקנו המון זמן וצמוד. הוא ניסה להגיע לסיטואציה של נשיקה ואני חשבתי שאפשר להסתפק בחיבוק. כן, נו, מה לעשות, לא קל לי כל האינטימיות הזו אבל כשאני כבר מחליטה שזה זה, אני הכי אינטימית שיש. אם אני פותחת את הלב, אני כבר אומרת הכל וחשבתי שמן הראוי שיחכה בסבלנות ויתאפק. הוא כמובן לא אמר כלום, זו שיחה בתוך הראש שלי.

אחר כך נפגשנו שוב בבר וערב אחרי נפגשנו אצלו בדירה, הוא החליט לבשל לי. הגעתי בלי ציפיות והדירה היתה נקייה וריחנית וזה מיד גרם לי לחייך חיוך גדול ולהרגע. היה ערב מושקע ומוצלח. הכל היה טעים ונעים והקינוח היה … שוקולד בלגי. דיברנו המון, סיפרתי לו על עצמי ושאלתי המון שאלות עליו ועל החיים שלו. באמצע הלילה הוא אמר שאני מדברת הרבה אז הפסקתי.

ואז נפלה עלי דלת זכוכית ושלחה אותי לניתוח והזמן הזה בבית חולים הרחיק אותי רגשית ופיזית וגם כשהוא הגיע לבקר, לא היינו לבד ולמרות שהסתמסנו, התחלתי להרגיש שאני מתרחקת ואולי גם לא ממש רוצה ולא מעוניינת. אני חושבת שפחדתי ולא ידעתי מה אני רוצה.

דיברנו בטלפון כמה פעמים ובאמת שניסיתי להסביר שאני עדיין תקועה ואני עדיין מרגישה כל מיני ואולי זה לא הזמן להתחיל משהו חדש והוא אמר שהוא לא מצליח להבין. הוא מבקש ומתעקש לדבר פנים מול פנים, אז אתמול הוא הגיע. הוא עדיין ישן, תכף אעיר אותו כי צריך עוד שעתיים לצאת לסוף שבוע מפנק ששירלי אירגנה לכל החבורה בצפון הרחוק והוא מצטרף לבלאגן. הולך להיות כל כך כיף….

אמרתי כבר שהחיים יפים?

 

 

 

 

 

הום סוויט הום

אתמול, אחרי שסיימתי להתלוצץ עם רופאיי, חזרתי ישר לבית הוריי להתלוצץ איתם ובעיקר להתפנק עד שהתפנקתי קצת יותר, עם יותר מדי מבקרים ואורחים וביקשתי לנסוע הביתה כשאמא מתקנת אותי ואומרת ש HOME זה הבית שלהם ומתחילה שיחה פילוסופית על איפה נמצא הבית שלי אז שאלתי אותה האם ה- HOME שלה, על אותו משקל, נמצא בגרמניה. יצאתי מהרכב מותשת נפשית ופיזית. יותר מדי מהומה על ניתוח קטן בכף יד. לפי כמות האורחים, עברתי מינימום ניתוח לב פתוח אבל אסור להתלונן על תשומת לב, היא תמיד מבורכת, גם כשהיא לא.

בלילה, נכנסתי לדירתי האהובה והשקטה ולהפתעתי המקרר היה עמוס בכל טוב עם פתק קטנטן משירלי החברה הכי אהובה עלי ולמרות שחזרתי מארוחה דשנה בקיוטו, שטפתי דובדבנים וענבים שזה שילוב לא הכי מוצלח במתיקות והתיישבתי על הספה לנשנש אותם ביד אחת. תוך כדי נשנוש, סימסתי לקסור ואז לניר, אחר כך לקיבוצניק ואז לעוד מישהו שאני לא רוצה בינתיים לספר עליו והוא, במקום לסמס חזרה התקשר ונכנסנו לשיחה של למה כן ולמה לא וכשסיימתי ראיתי שכל מי שסימסתי לו החזיר תשובה. קסור עסוק, ניר רוצה לבוא לוודא שאני באמת בסדר ולא רק אומרת שאני בסדר והקיבוצניק בלי לשאול פשוט הודיע שיגיע מחר לפנק אותי. עניתי לכולם ונכנסתי למיטה וחשבתי לעצמי שאני בת מזל והחיים באמת יפים סה"כ. הלב שלי רגוע, הגוף מתאושש, ההורים שלי ישנים בשקט, הניתוח עבר בהצלחה ונשאר לי רק להחלים ואני באמת באמת מרגישה בת מזל. אין לי שום דבר להתבכיין עליו. כלומר, יש, תמיד יש. בואו, תמיד יש אבל לפעמים זה מרגיש קצת נדוש להתלונן. קצת חלאס.

חוץ מזה, אני רוצה גם להגיד תודה למגיבה יקרה, שקראה את הפוסט והפתיעה אותי בבית חולים שמסתבר שהוא מקום עבודתה. דאגה שיהיה לי נוח וטוב והיתה מקסימה ומתוקה. תודה רבה שבאת. אני מאוד מעריכה את הדאגה ❤ כיף שיש אנשים כמוך. אם הייתי יודעת שתבואי, הייתי מורחת אודם 🙂 תודה, נשיקות.

עכשיו אני במשרד, כי קמתי מוקדם, יותר מדי מוקדם. בכל זאת יש משהו שמטריד אותי ואני מסלקת אותו שוב ושוב מהמחשבות שלי בכוח וחשבתי שבטח יש המון עבודה שהצטברה אבל כשהגעתי הסתבר לי שאילן כבר עבר על כל המיילים שלי וכל מה שאני עושה זה להתפנק על הקפה של איריס, לבלוס מהסוכריות גומי שבקערה במשרד של אבא, לקשקש ולהפריע לכל השאר עם סיפורי בית חולים ונראה לי שהם מתים שכבר אלך… אז אקפוץ לאמא ואתנצל שירדתי עליה אתמול בעניין HOME וגרמניה ואחזור לכאן אחר כך להמשיך לנדנד להם.

החיים באמת יפים, גם עם כף יד מגובסת 🙂

קצרצר

לפני כמה זמן נפלה עלי איזו דלת זכוכית וחתכה לי את כף היד וזה כל כך כאב שבשניות הראשונות ירדו לי דמעות עוד לפני שחשתי בכאב. אחר כך כבר בכיתי מכל הלב.

במיון הסתבר שאני צריכה תפרים וחבשו לי את כף היד היטב ואמרו לי איך לטפל בעצמי אבל זה לא נגמר שם, מסתבר שהגיד נקרע וצריך ניתוח.

אז אני בדרך לשם. לאיכילוב לעבור ניתוח, אמנם קצר אבל בהרדמה מלאה. סוף סוף נישן טוב!

שיהיה לי בכיף 🙂

 

 

הראשון שמגיע הוא ביצה סרוחה :-)

בזוגיות, זה מאוד משנה מי הראשון שמגיע הביתה. כי מי שמגיע ראשון, זוכה לקטר על היום שלו ואז לשני לא נותר אלא להכיל ולהקשיב כי מה עכשיו,  גם הוא יקטר?? אבוד לו.

רוב הפעמים, אני זו שהגעתי הביתה ראשונה והייתי מחכה בקוצר רוח שהדלת תיפתח ואוכל לקפוץ עליו בחיבוקים ונשיקות ולהתחיל את הסיפורים שלי. תמיד יש לי סיפורים, הכל קורה לי. למשל הבוקר, התעוררתי במועקה והייתי אפופת מחשבות והמחשבות כל כך העסיקו אותי שפתאום מצאתי את עצמי אצל ההורים, במקום במשרד. הם מאוד שמחו, אני פחות.

בפעמים המעטות שהוא הגיע ראשון, היה מחכה לי משהו על השולחן במטבח. איזו הפתעה, איזה אוכל כלשהו, לאו דווקא מבושל. לפעמים זה היה רק דובדבנים או שוקולד, לפעמים היה פתק חמוד ולפעמים פרח שהוא קטף בדרך הביתה ולפעמים לא היה כלום ולמרות שהוא זו שהגיע ראשון עדיין אני הייתי זו שגונבת את הראשוניות, קופצת עליו בחיבוקים ונשיקות ומספרת את כל מה שקרה לי מההתחלה ועד הסוף. פתאום תהיתי אם העיק עליו וזה הטריד עוד ועוד.. אולי רק חשבתי שאני אחלה בת זוג ולמעשה אני זוועתית ברמות על? עזבתי הכל וחייגתי אליו. "תגיד, בכנות, הייתי בת זוג זוועתית?". השאלה שלי הצחיקה אותו. הוא אמר שהוא התגעגע לשטויות שלי ושבאתי לו בול בזמן. דיברנו ארוכות, התעדכנו ועוד… שיחה היתה ארוכה וטובה ובסיכומה, הסכמנו שהיה לנו נפלא יחד אבל הייתי נודניקית, רכושנית, מפונקת, חוקרת, מרגיזה ומעצבנת, עקשנית ובעלת עקרונות מוזרים עם דרישות מוזרות וחוקים שאף אחד לא חשב עליהם מלבדי ובגדול, הוא היה חוזר אלי עכשיו.

אחרי הכל, כנראה שאני מושלמת 🙂