כוכבת הוליוודית

– ומה אני אומרת בפנטזיה שלך?
– כלום.
– טוב.
…
– אל תתלבש עדיין.
– למה?
– אני רוצה להסתכל עוד קצת.
…
– אתה חתיך.
– את שוב צוחקת עליי?
– בכלל לא. יש לך גוף יפה.
– די.
– באמת, נו. אתה חטוב.
– אני רזה.
– נכון, אבל לא יותר מדי

…
– ותראה את האלכסונים שיורדים מצידי הבטן שלך למטה.
– מה איתם?
– סקסיים.
– את לא נורמלית.

…
– אני יכולה להתקרב?
– לא.

 

מודעות פרסומת

משבצות

אצל רובנו הצורך לבקש סליחה מאדם שנפגע מאיתנו, מתיישב על משבצת "אי נוחות".

לא קל לבקש סליחה מאדם היקר לליבנו ולהתגבר על הקושי והבושה ולהודות כי כשלנו. גם לא קל להתגבר על הרגע הזה שבו מתרחשת אמירת הסליחה ואם כבר התגברנו על הבושה והודנו בחולשתנו, לעיתים אנחנו חוטאים בדרך בה אנו מבקשים סליחה.

כשאנחנו באים לבקש סליחה מאדם יקר, בין אם הפגיעה היתה מכוונת ובין אם לא, ברוב המקרים אנחנו נוטים לתרץ ומנסים להפעיל רציונליות מתוחכמת המאפשרת לפוגע להסביר לעצמו את חוסר המושלמות שלו כגון :"לא שמתי לב" או "לא הבנתי את זה ככה" או "אני בתקופה לא פשוטה" או אפילו "הגיע לך כי פגעת בי קודם" – זו סליחה אגוצנטרית.

סליחה אגוצנטרית תקנה לכם באופן מיידי תחושת הקלה. פגעתם – ביקשתם סליחה, מילאתם את חובתכם כלפי היקר לכם ובכך קניתם לעצמכם מחילה ושקט ותחושת המושלמות תחזור לקדמותה. 

אך האם המטרה שלנו היא להרגיע את אי הנוחות שלנו או באמת לבקש סליחה מאדם יקר לנו, באותו אחד בו פגענו? האם אין ברצוננו שהצד הנפגע באמת יסלח לנו?

לצד הפגוע , התירוצים "לא שמתי לב", "לא הבנתי את זה ככה" וכד' ישמעו הגיוניים אבל לא יצליחו באמת לפטור אותו מהעלבותו ומהפגיעה. יש כאלה שיהיו במבוכה ומיד יגידו "בסדר…בסדר. הכל טוב" ויסתירו את כאבם הלא פתור ויש כאלה שימשיכו לכעוס ולהטיח בפוגע כי התירוצים והסיבות אינן רלוונטיות ובצדק.

הצד הפגוע אינו זקוק לתירוצים ולהסברים. הוא זקוק לאמפתיה וחמלה. הוא רוצה לראות את הצד הפוגע חש ומזדהה עם הכאב. הוא רוצה לראות שהצד הפוגע מבין את הצד שלו, שם את עצמו במקומו, בנעליו של הצד הנפגע. הוא רוצה להבין שהצד הפוגע מרגיש כמוהו ומביע חרטה אמיתית. רק כך יוכל הנפגע להפטר מכאביו וכעסיו. לעיתים זה קורה מידיית ולעיתים, זה לוקח קצת זמן.

אז..אם יש מישהו היקר לליבכם שאתם מרגישים שאתם צריכים לבקש ממנו סליחה, ותרו על שלב ההסברים והתירוצים, לכו עם הסליחה עד הסוף. אם לא תצליחו, דעו לכם שהאגו שלכם לא מסוגל להכיל את הבושה.

 

שיחת טלפון

– הלו?
– היי, מה קורה?
– אני בסדר. ואתה?
– אחלה. תשמעי, אני מצטער על ההתראה הקצרה, אבל מה את עושה מחר בערב בשמונה?
– כלום, למה?
– איכפת לך לבוא איתי לחתונה?
– חתונה?
– כן. לא רוצה ללכת לבד. אני חייב בת זוג איתי.
– מי מתחתן?
– חבר מהעבודה. האוכל אמור להיות טוב.
– אוקיי.
– מה, תבואי?
– כן.
– באמת?
– כן.
– ותרקדי?
– בטח.
– אני חייב דייט אמין. איכפת לך שנחזיק ידיים כשנסתובב שם?
– אתה רציני?
– רציני, רציני.
– אתה צריך להחזיק ידיים כדי שיחשבו שאנחנו זוג אמיתי?
– טוב, לא חייבים להחזיק ידיים אבל איך ידעו שאנחנו יחד?
– למה אתה צריך שיחשבו שאנחנו יחד?
– אני אגלה לך בחתונה. כשנחזיק ידיים, אספר לך כמה סודות.
– טוב
– טוב?
– כן, טוב.

זיכרון

חייכתי חיוך גדול וידעתי שבאותו הרגע נרשם לנו זכרון משותף. מסוג הזכרונות האלה שבעוד שנים אשאל אותך אם אתה זוכר. אני לא בטוחה שתזכור. אני חושבת להגיד לך משהו כדי שהזכרון ירשם גם אצלך, אבל מוותרת. אני מקווה שאתה אוסף זכרונות משלך. אני מקווה שיהיו לנו רגעים שבהם אשאל אותך אם אתה זוכר. לא משנה אם תגיד כן או לא, משנה שאשאל, כי בכל מקרה, אזכיר לך.

מחשבות

– למה השתתקת?

– חשבתי על מישהו.

– מי?

– מישהו.

– אוקיי.

– אני מוצאת את עצמי חושבת עליו די הרבה.

– אוקיי.

– זה נמשך כבר הרבה זמן ככה.

– הוא יודע שאת חושבת עליו?

– כן

– הוא חושב עליך גם?

– כן

– הוא יודע שאת כאן עכשיו?

– לא

– למה הוא לא פה?

– הוא לא מעוניין

– את צוחקת עלי נכון?

– לא

– את בטוחה בזה?

– כן.

– אני מבין.

– אתה כועס?

– לא.

– אתה מקבל את זה מאוד בשקט.

געגוע

כשעליתי על המדרגות הנעות, נדמה היה לי שבמקום להגביר מהירות, עכשיו כשיש עליהן נוסעת, הן דווקא מאטות. עליתי כמה מדרגות ולא התחברתי אל שיווי המשקל של עצמי. הנחתי להן לקחת אותי באיטיות.

אחר כך המשכתי אל מכונת התשלום. שילמתי והלכתי לכיוון הרכב. בחור אחד, כמה מטרים לפניי, עצר והתעסק בסוליות הנעליים שלו. היה נדמה שאחת מהן נקרעה או שאולי נדבק לו מסטיק לסוליה והדביקות בכל צעד, הפריעה לו.

קצת אחרי שעקפתי אותו, הוא קרא לי ב"אהה.. היי, סליחה" ואני הסתובבתי אליו. הוא הביט בי מופתע, כאילו ציפה לראות מישהי אחרת. חיכיתי שהוא ידבר אבל הוא רק חייך וגמגם משהו שלא ממש הבנתי והמשיך לנקות את הסוליה וכבר לא הייתי בטוחה שהוא קרא לי. המשכתי ללכת והוא התרומם ורץ לכיוון שלי, הגיע עד אלי, הצטרף לקצב ההליכה שלי ושאל אותי שאלות. פתאום הרגשתי בכבדות הגוף, הרגשתי שכל מה שאני עושה, רק מאט את צעדיי. כל מה שרציתי זה להגיע הביתה ולהיכנס למיטה.

נשים קטנות

קיבלתי הבוקר הודעה משירלי הנופשת כבר יותר מדי זמן באילת. היא שלחה אלי את הטריילר. נשים קטנות וכתבה "חייבות. בשביל ג'ו" והוסיפה סמיילי אוהב וקורץ. נשים קטנות, האחיות לבית מארץ' – מג, ג'ו, בת' ואיימי שהופכות לנשים קטנות בעל כורחן. כשקראנו את הספר הזה אי שם בנערותנו, רוב החברות שלי רצו להיות ג'ו. היא היתה דמות מצוינת להזדהות איתה. היא היתה טום בוי, פרועה, עצמאית ונחושה להצליח בכתיבה ובחיים בכלל, כאישה וכסופרת.

רבות נכתב על אליזה מיי אלקוט שהיתה אישה חזקה ועצמאית ומאוד נחושה, כפי שבנתה את דמותה של ג'ו. את הספר היא כתבה בחודשיים וחצי לאחר שהמו"ל ביקש ממנה לכתוב סיפור לנערות. הגירסה שאנחנו מכירים בנויה משני הכרכים, אחרי שסיימה את הראשון, קיבלה דרישה מהירה לעוד כרך.

אני חושבת שהסיפור שורד את השנים אולי בגלל שהוא מספר סיפור על משפחה אוהבת ואחיות תומכות אחת בשנייה ומבינות שהן כבר לא ילדות ובכל פרק שעובר, נשארת הרגשה שבפרק הבא הכל יסתדר, אצל כל אחת מהן. עוד רגע ויהיה בסדר, חוץ מבת' כמובן שמתה מוקדם מדי. אולי זה ספר למתבגרות כי הנשים שעברו את גיל ההתבגרות המוקדם והמאוחר כבר יודעות שתכף אולי לא צפוי אושר גדול. כלומר, לא בטוח שתכף תגיע האהבה הגדולה או חלום כלשהו יתגשם. אליזה מאי אלקוט רצתה לספר את האוטוביוגרפיה שלה בגירסה האופטימית שלה כשהיא משאירה מסר ברור – בכל תקופה, בכל דור, נשים קטנות ומתבגרות זקוקות למעט אהבה ונחמה.

– פוסט קצר, בין מייל למייל, שהזכיר לי לרגע תקופת נערות שהיה כל כך טובה וכייפית… –

Jo: “Teddy, we have to talk about this reasonably.”
Laurie: “I have loved you ever since I clamped eyes on you. What can be more reasonable than to merry you?”
Jo : "Oh, we’d kill each other!”
Laurie: “Nonsense”
Jo: “Neither of us can keep our tempers"
Laurie: “I can, unless provoked”
Jo: “We’re both stupidly stubborn. Especially you. We’d only quarrel. You can’t even propose without quarreling
Laurie: “Jo, dear Jo. I swear I’ll be a saint. I’ll let you win every argument. I’ll take care of you and your family. I’ll give you every luxury you have ever been denied. You won’t have to write unless you want to. Grandfather wants me to learn the business in England. Can’t you see us bashing around London?”
Jo: “London…Oh Teddy I’m not fashionable enough for London. You need someone who is elegant and refined.”
Laurie : “I want you.”
Jo: “Teddy, please don’t ask me. Teddy, I’m desperately sorry. But I do care for you with all of my heart you’re my dearest friend. I just can’t go be a wife”
Laurie : “You say you won’t but you will.”
Jo :"Won’t, Won’t.”

Laurie : “One day you’ll meet some man. A good man. And you love him tremendously and you will live and die for him.”
Jo: "Teddy, please!”
Laurie :“You will. Jo. I know you. And I’ll be hanged if I stand by and watch.”