זהו, פתחתי דף חדש!

אמש קיבלתי כמה החלטות חשובות וטובות, אחת מהן היתה לחזור לשיגרה, להתאמן, לאכול יותר מסודר ובריא. להשתדל לבשל יותר, פחות נשנושים, פחות אלכוהול. לסדר את שעות השינה שזה אומר להיכנס למיטה בשעה סבירה ולהתעורר גג עד 08:00 ולעבור על המיילים ובכלל לנהל סדר יום רגיל למרות הסגר.

כדי שההחלטות יקבלו תוקף, יש לספר אותן למישהו אחד לפחות אז התקשרתי לשירלי , הכרחתי אותה להקשיב לכל ההחלטות ובסופם היא אמרה "בסדר…בואי תתחילי עם הבישול ונראה". זה הרגיש לי לא מפרגן מספיק אז התקשרתי לרוני וסיפרתי לו על ההחלטות והרגשתי צורך עז לספר לו על התגובה של שירלי ומה אני חושבת עליה (על התגובה שלה) וידעתי שזה ידרבן אותו לפרגן "אה, קטן עליך. מקסימום, תמיד אפשר לזרוק ולהזמין אוכל. נדמה לי שיש עדיין משלוחים". קטני אמונה!

לכן, הדבר הראשון שעשיתי הבוקר זה לחפש כל מיני מתכונים ולבנות תפריט בריא ל- 3 הימים הקרובים. לוודא שיש את כל המצרכים במזווה, להדפיס את המתכונים ואז להכין קפה ולחשוב מי יכול לבשל בשבילי 🙂

סתם נו, זה לפחות התחלה טובה…. בינתיים אכלתי תפוח ויוגורט. אני נחושה להצליח!

כבר שעה שאני קוראת מיילים ואיכשהו לא מצליחה לענות עליהם. זה ממש קשה לעבוד מהבית לכל כך הרבה זמן. אני לא מרוכזת…הנטפליקס קורא לי לפרקים חדשים, כל רגע יש טלפון ממישהו אחר ואז ההוא מסמס וההיא רוצה לקבוע אימון…לא פשוט כל זה ורק צהרים!

אז רק פרק אחד וזהו! לא כי אני לא מסוגלת להתאפק, אני בהחלט מסוגלת, אלא שזה הפרק האחרון לעונה…

 

bittersweet

כשהוא מבין אותך לא נכון ואת מציעה שתדברו אבל הוא חושש ולא רוצה לדבר כי הוא מבין אותך לא נכון 🤷‍♀️

ואז אחרי אי אלו הודעות, הוא מתקשר אבל עושה דברים אחרים תוך כדי שיחה רק כדי להבהיר בצורה קצת אחרת שהוא לא רוצה לדבר 🤦‍♀️

פנינה, אל תלכי!

לא מחבקת וגם לא מנשקת אף אחד וכבר לא זוכרת מתי ראיתי את ההורים שלי בלייב, שירלי היסטרית וכועסת על השאננות שלי למרות שאני בכלל לא שאננה רק מתמרמרת שאין חדר כושר והבריכה סגורה, גם אין פילאטיס והסטודיו סגר שעריו כבר מזמן.

השעות שלי התהפכו ואני ערה בלילות, הולכת מהסלון למקרר כל שעה עגולה ומתה לנסוע לסופר לקנות עוד כמה דברים אבל אסתדר בלי עגבניות שרי.

בוב כבר שכח מקיומי ואני מחפשת סדרות וסרטים להטביע את יגוני אבל גם פותחת כל ערב בקבוק יין חוץ מאתמול ששתיתי ויסקי יפני.

ופנינה הודיעה שאסלח לה אבל היא תפסיק להגיע לנקות. הלב נשבר לי

אני מרגישה שאני בתוך איזה סרט עם כל ההנחיות והאיסורים. מסיבות עיתונאים, משטרה ברחובות, סגר….

זהו. הצליחו להלחיץ אותי.

 

ג'ו ובוב

בסופו של דבר, לא הצלחתי להרדם. אולי בגלל שויתרתי, אולי בגלל שלמרות שלא עבר זמן, הריקנות כבר איימה להשתלט עליי והתאפקתי לא לבכות עד שכבר לא הצלחתי. לאהוב מישהו ולתת לו ללכת, אף פעם לא באמת הבנתי איך עושים את זה…

איזה מזל שלא כל יום פורים

כשהייתי בכיתה ט' הודעתי לאמא שלי שאני לא מתכוונת להתחפש יותר. היא היתה מאוד מופתעת "מה? למה? את כל כך אוהבת להתחפש.." אז זהו, שלא. אני ממש לא אוהבת להתחפש ואף פעם לא אהבתי. כן, גם לא כשהייתי בת 4 וגם לא כשהייתי בכיתה ד' אבל הגעתי מחופשת כמו כולם אז למה לא אמרתי כלום כל השנים? למה לא סיפרתי שאני כל כך מתביישת ומתפדחת ללכת ברחובות תל אביב מחופשת לכיפה אדומה? כי לא היה לי נעים להיות היחידה שמגיעה בפורים לא מחופשת, לא היה לי נעים להיות יוצאת דופן, איכשהו זה הרגיש לי שאני הורסת מסיבות, אם אגיע לא מחופשת…. אבל בכיתה ט' אזרתי אומץ וזה נגמר. לא הסכמתי להתחפש יותר ובכדי לא להיות היחידה, פשוט לא הגעתי באותו יום לבית הספר.

אני מבינה למה יש כאלה שאוהבים את פורים. זה חג משוחרר, מותר לך להיות מה שבא לך וזה אומר שלדוגמא, גבר בן 60 יכול להרשות לעצמו להתחפש לתינוק עם קקי בטיטול. הגבולות מה מותר ומה אסור נפרצים ובעצם, אין כזה דבר פאתטיות בפורים, נהפוך הוא, ככל שתתנהג בצורה משוחררת יותר, מוזרה יותר, אין בעיה כי "זה פורים". בפורים, אין נורמה חברתית של מותר ואסור ומקובל, אין שיפוטיות והכל מקובל. זה פורים.

אני מניחה שיש עוד כמוני שמרגישים שלא בנוח להתחפש. הם לא חיים סביבי כי נראה שזו רק אני בקרב חבריי אבל קשה לי להאמין שאין עוד כאלה המגיעים למסיבות פורים מחופשים לעצמם או שפשוט נשארים בבית ומחכים כמה ימים עד החג הזה יעבור.

לא יודעת, חג פורים פשוט מביך אותי.

 

 

 

לא מתה על שינויים…

אז אני צריכה להחליט אם להמשיך עם התפקיד הנוכחי שלי או להגדיל ראש ולקחת תפקיד ניהולי. למען האמת, שינויים עושים לי לא טוב ואני אומרת שאם כבר עושים שינוי, אז למה שלא אעשה שינוי אמיתי ואחפש ללמוד משהו ובמקומי, נעסיק מישהו חיצוני? מי אמר שזו צריכה להיות אני? אה כן, מישהו אומר שזו צריכה להיות אני וזו לא אני. אני מעדיפה את התפקיד הנוכחי ואם אפשר, לקחת איזה קורס כאן ושם, כל עוד זה לא באוניברסיטה כי תואר שני זה למתעניינים ואני פחות מתעניינת אלא יותר ב… לא יודעת. אני חושבת על זה. אולי אלמד הולנדית? בצורה רצינית ולא דרך איזה אפליקציה. ממש בכיתה, עם עוד אנשים ומורה הולנדית מגניבה כזו שתתן שיעורי בית. אולי אקח קורס בעיצוב פנים, אני די אוהבת את כל עניין העיצוב ואני חושבת שאני אפילו טובה בזה. חשבתי על קרמיקה אבל כבר הייתי בחוג דומה והיה גם די נחמד. אולי חוג מקרמה? אמא אומרת שפעם מקרמה היה בכל בית, היו תולים איתו עציצים בכל פינה והיום זה סוג של וינטאג' והיא בכיף תצטרף אלי לחוג שכזה אז אולי בעצם לא מקרמה. לא בטוחה שאני רוצה להיות באותו חוג יחד עם אמא שלי, גם לי יש גבול. אולי אחזור לסטודיו, שם מחכים לי בדי קנבס, פלטה, המון צבעי שמן ומיליוני מכחולים בריח טרמפנטין ובדי עור לפחם ואולי בכלל לימודים במכון וינגייט…

בכל מקרה, אני צריכה להחליט. מתישהו או שהקורונה תכניס אותי לבידוד ואדחה את כל עניין ההחלטות בעוד 14 יום.