קסור ואני

שמתי לב שבכל פעם שקסור מפרסם פוסט בישראבלוג, אני מקבלת על כך מייל. לא כי אני מנויה לבלוג שלו כי אני לא, אלא כי יש מישהו שאין לי מושג מי הוא, הטורח להודיע לי על כך. מרגיש לי כמו אובססיה אלי או אליו ו.. ובכן, אני חושבת שהגיע הזמן לעשות לזה סוף בפומבי ולהסביר שאין צורך. באמת.

קסור ואני לא בקשר כרגע. היינו ועכשיו כבר לא. אולי נהיה שוב יום אחד אבל החשוב הוא שזה לא עיניינו של אף אחד. זה קרה לכולנו, זה דרכו של העולם. פעם בקשר ופעם לא. לא המצאנו את הגלגל אבל אולי כדאי להבהיר משהו מהצד שלי : קסור לעולם יהיה אהובי. הוא לעולם יהיה חבר טוב שלי ולא משנה כמה זמן יעבור, איפה אהיה ועם מי, הוא תמיד בליבי. כן, גם כשאנחנו לא בקשר. יש קשרים מהסוג הזה. לא חייבים לדבר בכדי להרגיש קרוב או אהוב. אני יודעת שאם אי פעם הוא יצטרך משהו או סתם עצה, או כל דבר אחר, שנינו נהיה "שם" בשביל האחר. כי ככה זה שאוהבים.

קסור הוא אחד הגברים המדהימים שהכרתי ולכן, ההחלטה שקיבלתי לא להיכנס יותר לישראבלוג אינה קשורה אליו והיא החלטה שקיבלתי ביום שמחקתי את שני הבלוגים שהיו שלי שם ומאז אכן לא נכנסתי. פשוט לא יכולתי יותר עם המגיבים שבכל פעם, הרשו לעצמם יותר ויותר, הציקו ותקפו תקופה די ארוכה. השתדלתי מאוד להיות נחמדה ולהגיב ברוגע (טוב, לא תמיד..:-) ) והיחיד שידע כמה זה הציק לי היה קסור.

תחסכו לי את הדיעה שלכם לגבי הקשר שלי ושלו. תחסכו לי את הדיעה שלכם לגבי הפוסטים שלו, תחסכו לי את הדיעה שלכם לגבי התגובות שהוא מקבל, פשוט תחסכו לי את המסקנות שאתם מסיקים ביחס לזה. אף אחד לא יודע מה היה ביני לבינו ולעולם גם לא ידע אבל לעזאזל, היה ממש כיף.

 

מודעות פרסומת

If you want it, you can have it

אני לא זוכרת שראיתי אותו קודם לכן ואולי פשוט לא שמתי לב. הם עמדו ליד עמדת המציל, שיר מסוים התנגן ברמקולים ואישה כבת 50 יצאה מהבריכה צוחקת ושאלה אותם "נראה אתכם… מי יודע מי שר את השיר ואתם יודעים מה? אתן לכם רמז – זו להקה!" והם צחקו והתחילו לזרוק כל מיני שמות שלא הצלחתי לשמוע והיא אמרה "לא..לא" על ניסיונות הניחוש שלהם ותוך כדי הליכה נוטפת מים לכיוון התיק שלי, ניסיתי להקשיב לשיר ולא זיהיתי אותו אבל הקולות היו מעט מוכרים ובשנייה שעברתי לידם אמרתי בשקט  "אולי האמהות והאבות?" והמשכתי לטפטף ובשנייה שהתחלתי לרדת במדרגות לכיוון המלתחות, שמעתי אותה אומרת "מה? מי אמר האמהות והאבות?? וואלה האמהות והאבות" אבל אז פתחתי את דלת המלתחות והמוח קפא לי וכל מה שחשבתי עליו זה שאני חייבת להוריד את בגד הים הכי מהר שאני יכולה ותוך כדי הורדת בגד הים, פתחתי את התיק והוצאתי את המגבת הכחולה בידיים רועדות, התעטפתי בה וחיכיתי להפסיק לרעוד מקור. הגעתי לקוטב הצפוני.

הבחורות במלתחות לא הבינו למה אני לא נכנסת למקלחת ואני המשכתי למלמל שקר לי כל כך וניסיתי להסביר שאני לא אוהבת להתקלח במקלחות משותפות, לא בגלל הערום אלא בגלל שאין לי כח להביא את כל המקלחת שלי בתיק ואני מעדיפה להתלבש, רצוי בשמלה כדי למנוע סירבול יתר, ולנסוע ישר הביתה.  ייבשתי את השיער במגבת נוספת כשאחת מהן אמרה שזה אחלה וסבבה אבל בחורף תהיה לי בעיה וכדאי שאשכור לוקר ואשאיר את הציוד שלי כאן ובכלל, זה כיף להתקלח כאן ואני אמרתי שאחשוב על זה, בעיקר כדי להפסיק להתנצל על העניין הזה.

בכל מקרה, יצאתי לחנייה המהבילה וצעדתי באיטיות מפשירה לכיוון הרכב ואז שמעתי אותו אומר "רק שתדעי שסימה חיפשה אותך כדי לתת לך חייכן, זו היית את, לא?" ואני חייכתי והסברתי שזה היה ניחוש טוב, זה הכל. לא באמת זיהיתי את השיר "אבל באמת מזמן לא נתנו לי חייכן.." הוא צחק ואמר שסימה מורה בבית ספר יסודי ויש לה המון חייכנים בתיק והוא מבטיח שיחכה לי חייכן בפעם הבאה שאגיע והמשיך לרכב שלו.

כשנכנסתי לרכב, התקשרתי לשירלי ואמרתי לה שעד שסוף סוף מגיע אחד שרואים על הגוף שלו שהוא שוחה פרפר וכידוע, אני הכי מחבבת את אלה ששוחים פרפר…כלום.  "איבדתי את הקסם שלי" התבכיינתי לשירלי והיא הזכירה לי שגלי מחכה ממני לאישור אם זה בסדר לתת את המספר שלי לאותו אחד שעובד איתה אבל אני מסרבת כי פתאום לכל החברים שלי יש חברים להכיר לי ולא רק חברים אלא אחים של חברים, בני דודים, כאלה ששירתו איתם בצבא, ההוא מהאוניברסיטה וכד' וזה מרגיש שמסרסרים את הנייד שלי. לא רוצה. אני מסרבת בתוקף להיכנס למעגל הזה שלא תהיה לי שליטה על השיחות שאקבל ואצטרך לנהל שיחות טלפון מביכות ואז יגידו "תגידי, למה אין לך תמונת פרופיל בוואצאפ? אפשר אולי תמונה לפני שנמשיך?" כשהוא בטוח שאם אין לי תמונת פרופיל זה בטוח כי אני כל כך מכוערת ולכי תסבירי לו שלעולם לא אשים תמונת פרופיל באף מקום כי תמונת פרופיל זה הכי מביך שיש ולרוב לאלה שיש תמונת פרופיל, היא לגמרי לא משקפת את המציאות ואז אצטרך לחכות כחצי דקה שהתמונה תעבור ולקבל את האישור הכה מיוחל שעברתי את מבחן הכניסה וזכיתי להגיע לרגע שלשמו התכנסנו כאן – לקבוע יום ושעה לפגישת קפה/יין/בירה/יו ניים איט. כן, זה גם להפך. מביך ומיותר באותה מידה.

אני גם לא רוצה שההורים שלי ישדכו לי את הבן של החברים שלהם. שמתי לב שבזמן האחרון כמעט כל שיחת טלפון עם אמא, היא מספרת על הבן של איזו חברה ש "ממש במקרה, הבן שלה נפרד מהחברה שלו…." כאילו שהעובדה שאני לבד מצריכה עבודת צוות "בואו נמצא ביחד בן זוג למינה שלנו".

בי נשבעתי שלעולם לא אוריד ו/או ארשם לאף אפליקציית הכרויות זו או אחרת. מבחינתי, זה בדיוק אותו הדבר, בעצם זה הרבה יותר גרוע ואני מתנצלת מראש אבל זה לגמרי לא לרמה שלי, כך אמרתי לשירלי והיא ענתה שזה בגלל שאני סנובית ובסוף אשאר לבד אבל זה לא בגלל שאני סנובית כי אני הכי לא סנובית שיש אבל כך זה מרגיש לי. לא לרמה שלי. שאני הרבה יותר מאפליקציה.

אני יכולה לבד. אני פשוט בתקופה כזו שלא כל כך בא לי. אני משתדלת לארח בבית ולא לצאת יותר מדי, אני לא בלחץ משום דבר, נהפוך הוא, אני רגועה לחלוטין וסוף סוף מרגישה שאני מצליחה לקבל את העובדות כפי שהן, אני לא מעוניינת לפתח זוגיות עם אף אחד ולא רוצה שום דבר רציני, הרחם שלי לא בוער ובגדול, אני מרגישה ממש טוב עם עצמי ואם ממש ארצה סקס, הקיבוצניק כבר הודיע שהוא פה להגשים לי כל פנטזיה שרק אחשוב עליה וזה הזכיר לי שרציתי מאוד לרקוד לו שיר, משהו בסגנון הכובע של ג'ו קוקר ובאיזה לילה ב- SF, לילה של יותר מדי ג'ין וטוניק, רקדתי חצי ערומה את השיר הזה וזה היה כל כך מצחיק…

תכלס, אני לגמרי יכולה לבד. עכשיו רק צריך להגיד את זה בקול רם ומלא פעמים… ולצאת קצת יותר מהבית.

וברוח "ועיניתם את נפשותיכם" אשמח להמלצות חמות על סדרה או סרט בסגנון של "את פשוט חייבת לראות…"

Still you want me

"חם פה למות. אני לא יודעת מה מעצבן אותי יותר, החום או הלחות". זה המשפט הראשון שאמרתי, שעה אחרי שנחתנו, כשישבנו כולנו בגינה של ההורים.

החברים של הקיבוצניק, אותם ראיתי בפעם הראשונה, סיפרו לכולנו על המצב בדרום. על בלוני "יום הולדת שמח" והעפיפונים שהגיעו מעזה, על השדות החרוכים, על הלחץ והאימה, על חוסר האונים והתיסכול הנוראי במצב הקיים ואני נזכרתי בתמונות שקיבלנו כשהיינו שם וחיפשתי תמונה אחת שהעציבה אותי במיוחד ורואים בה את כל הכוורות עולות באש. הקיבוצניק סיפר עוד על המצב ושאל את החברים שלו שאלות על פעולות שהקיבוץ עשה בעניין והתפתח דיון פוליטי ולראשונה, כולנו הסכמנו והדיון לא עלה על גדותיו.

אחר כך, עמדנו בחוץ ונפרדנו והוא נסע לפגוש את המשפחה והחברים כדי לחזור לחיים שגרמתי לו לעזוב חודש קודם לכן. הוא אמר שיתגעגע ואני אמרתי שגם אני ושלא ישכח לסמס לי כשהוא מגיע לקיבוץ. שמחתי שהוא נסע, רציתי להיות בלעדיו ועם שירלי. הייתי צריכה לדבר ורק איתה.

הפארק נראה לי מואר יותר מתמיד והדירה היתה מבריקה ומסודרת והרגשתי שפנינה עשתה מאמצים עילאיים לנקות את שאריות האורחים שהתארחו בדירה שלי, בזמן שהייתי בחו"ל.  על השולחן בסלון עמד זר פרחים מההורים והמקרר היה מלא בכל טוב. שירלי אפתה עוגת שמרים שאני כל כך אוהבת ואמא כתבה לי באנגלית שורה משיר וידעה שאבין את המשמעות ותלתה על המקרר. פתחתי את הנייד ולחצתי פליי על שיר שהזדמזם לי בראש וכבר רציתי לשמוע. שירלי ואני שרנו בקולי קולות כשאנחנו מתחבקות וצוחקות במטבח ומנשנשות כל מה שרק עמד מולנו, מחסלות בקבוק יין שלם. כל כך התגעגעתי אליה. צחקנו המון באותו לילה וסיפרתי לה ככל שזכרתי.

הקיבוצניק סימס שהוא הגיע וכתב שהוא כבר רוצה לחזור ולהיות איתי ולגעת בי. הוא כתב שהוא אוהב אותי ושעכשיו, הוא רוצה אותי יותר וזה ריגש אותי אבל גם הפתיע בהתחשב שלילה לפני שחזרנו, היתה בינינו שיחה פתוחה ולא קלה אבל גם כנה וסיפרתי לו בדיוק איך אני מרגישה ומה הביא אותי להתקשר אליו באותו הלילה. קבענו שיגיע אחרי העבודה לתל אביב ונצא לאכול בקונטיינר ומאז הוא נשאר..

אני יודעת שזה לא שלם, אני יודעת שאני מרגישה דברים אחרים ממה שצריך להרגיש אבל אני יודעת שאני רוצה לתת לזה סיכוי אמיתי, עם כל הלב ואעשה הכל כדי שזה יצליח. אבא אומר שלפעמים לומדים לאהוב וצריך לתת לזה זמן ואמא אומרת שאין כזה דבר. שירלי אומרת שאני צריכה להיות כנה עם עצמי ואני שלחתי לקיבוצניק את השיר הזה וידעתי מה הוא יכתוב בחזרה…

ועכשיו אני במספרה. מפקירה את שערי בידי ספר חדש…מרגישה אמיצה משהו.

 

רגשות רטרוספקטיביים

כשהוא מפרגן לי את קוביית השוקולד האחרונה בחפיסה,

כשהוא שר ומנגן בגיטרה את השיר ששרתי כל היום,

כשהוא מחייך או צוחק כשהמבטים שלנו נפגשים,

כשהוא נוגע בי באופן ספונטני,

כשהוא חושב שאני הבן אדם הכי טוב שהוא מכיר,

כשהוא חושב שאני הכי יפה וסקסית בשבילו,

כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי ובעיניים עצובות מראה לי את כרטיס הטיסה חזרה לארץ

ואני משתמשת בכל קשר אפשרי, בכל אמצעי כדי לעלות איתו על אותה טיסה בדיוק.

 

ישראל היפה, אוטוטו חוזרת אליך.. כל כך מתגעגעת להורים שלי שזה התחיל ממש לכאוב לי בלב. מתה כבר לחבק אותם חזק. מתגעגעת לחברים ולחברות שלי, יש לי כל כך הרבה לספר להם… מאוד מתגעגעת לדירה שלי, למיטה שלי, לאני עצמי, כשאני בארץ.

וביי ביי סן פרנסיסקו, היית קשה אלי בהתחלה אבל לאט לאט החזרת לי אהבה ובסוף חיבקת ואהבת אותי מאוד. את בין הערים הכי מדהימות ומיוחדות שיש… ונפעמתי ממך כל פעם מחדש. אין לי ספק שאנחנו נתראה שוב בקרוב….

 

גראס. ניסיון שני ושלישי

למחרת הייתי מטרה ללעג ולצחוק על ידי הקיבוצניק שישב בסלון בבוקסר שלו, דפדף בתמונות שהוא צילם מאמש והתפקע מצחוק "תראי..תראי אותך כאן, אין…..אני מת עליך, תראי איזה פרצוף את עושה כאן. קארמה איז א- ביץ' בייב", "סיפרת כבר לשירלי? מה השעה בארץ… " ועוד ועוד המשיך וצחק עלי שעה ארוכה ואני הכנתי קפה ומלמלתי "אתה עוד תראה…חצוף" ותהיתי לעצמי למה זה קרה ואיך זה יכול להיות שהוא כן ואני לא והרי עישנו את אותו הג'וינט.

לא הרבה אחרי (24 שעות לערך), החלטנו על ניסיון שני. שוב אמיר, שוב ג'וינטים, שוב אמיר מסרב לתשלום, לא ברור לשנינו למה אבל הקיבוצניק אומר לעזוב את זה ואני עוזבת כשבדרך חזרה מתפתחות להן עקיצות מצידו כשהוא טוען שאמיר דלוק עלי ואני טוענת שהוא חולם בהקיץ. לא משנה, הגענו לדירה, התיישבנו על הספה וכשהקיבוצניק הוציא את הג'וינטים החלפתי בגדים, כלומר נשארתי בתחתונים וחולצת טי שירט החושפת בטן. הקיבוצניק מלמל "את הורגת אותי" ואני הרמתי את החולצה והראתי לו את הציצים שלי ואמרתי "זה עונש שאתה התמסטלת ואני לא" והג'וינט נדלק. אקצר את הסיפור, לא קרה כלום. מיואשת ומדוכאת ביקשתי מהקיבוצניק לכבות כי יוצאים לשתות. זהו, לא רציתי יותר, לא בא לי יותר וגם עודדתי את עצמי בכוח שלא נורא, לא קרה כלום ולא כולם חייבים להתמסטל מסמים, אפשר גם לשתות אלכוהול, זה אותו הדבר.

בבר הקיבוצניק ניסה לעודד אותי וזה רק הרגיז אותי יותר וכדי לא להרוס את הערב לחלוטין, אמרתי שאני רוצה הביתה. לא נגעתי בבירה או בוויסקי והלכנו לרכב בשתיקה, כשאני מעוצבנת והקיבוצניק מפחד להוציא מילה.

חזרנו הביתה היה כבר 2 בלילה והקיבוצניק הדליק את הג'וינט השני ואני בחצי עצבים אמרתי "אני לא מעשנת יותר, חבל על הג'וינט, גם ככה אני לא מרגישה כלום, אוף. תעזוב אותי, אני נכנסת למיטה" והוא צחק "רגע, התמסכנת עכשיו? ברצינות, אולי די כבר. בואי אלי וקחי שאכטה אחרונה טוב? אבל תני לזה לבוא" ונקרע מצחוק. מעוצבנת ממש לקחתי 2 שאכטות ברצף, נשמתי עמוק עמוק והשארתי את זה בפנים עד שלא יכולתי יותר להחזיק את האויר, נכנסתי לצחצח שיניים ונכנסתי למיטה ופתאום זה קרה. הרגשתי שהראש שלי מסתובב וקיבלתי סחרחורת ולרגע חשבתי שאני שוכבת על מיטת מים ואמרתי לקיבוצניק "איזה קטע, זו מיטת מים, שמת לב? איך לא שמתי לב עד עכשיו שזו מיטת מים. איזה קטע. תתפשט כבר.." ומאותו רגע, שנינו לא הצלחנו להפסיק לצחוק. זה היה לילה שיזכר לעוד הרבה זמן. היה… מדהים. מטורף. עפתי למעלה ונשארתי שם. הקיבוצניק היה מתוק כל כך וכל הזמן אמר שכך הוא דימיין את זה ואיזה כיף שהסכמתי לעשן איתו וכל הזמן אמר "ידעתי שיהיה כיף איתך. אל תפסיקי לספר לי מה את מרגישה" ברכות ובהכלה, והבנה ואני התקרבתי אליו עוד ועוד ותיארתי לו לפרטי פרטים כשאני צוחקת ועפה והוא עף, יחד איתי. מדהים. מטורף.

בכל אופן, סימנתי וי על סמים. אני די גאה בעצמי וגם מאוכזבת. קשה לי להסביר את המשפט הזה מבלי להיכנס להסברים מורחבים ואני לא בטוחה שאני רוצה להסביר, זה מאוד קשה לי למצוא את המילים הנכונות. סיפרתי לאדם אחד ומאז אני די מתחרטת שסיפרתי ואני לא חושבת שאי פעם אספר את זה שוב.

אני חושבת שסקס ובעיקר אורגזמה, מרגישה אחרת על סמים ועם זאת, אני חושבת שמעדיפה נטול. משהו במבט המצועף … משום מה, מוריד לי. זה לא אומר שלא עישנו שוב, כי עישנו וזה גם לא אומר שלא אעשן יותר, כי אני מניחה שאעשה זאת מדי פעם אבל גם הקיבוצניק למחרת אמר שהסקס איתי היה מעולה אבל הוא מעדיף אותי צלולה ומשובחת. זה שימח אותי מאוד אז שימחתי אותו בחזרה.

סימנתי גם וי על אבוקדו שהיה טעים, לעזאזל איפה הייתי עד עכשיו..?

סימנתי וי על דג אבל לא עפתי בכלל.

וסימנתי וי על בננה, לא סיימתי אותה, זה היה דוחה ברמות והרגשתי שאני אוכלת קיא. המרקם פשוט דוחה, סליחה משאר הבננות בעולם.

 

גראס. ניסיון ראשון

כשחזרנו מלאס וגאס, היינו בהיי. גם כי היה ממש כיף, גם כי הסתדרנו כל כך טוב ביננו וגם כי לא הפסקנו לצחוק ובאחד הלילות, שנייה לפני שנרדמנו, הוא אמר אם את צוחקת ככה עכשיו, מה יהיה אחרי שתעשני ג'וינט? ואחרי שיחה די ארוכה שאחסוך אותה מעצמי עכשיו, החלטנו שלמחרת אנחנו מתקשרים לאמיר שהתגלה כסטלן לא קטן וקונים ממנו ג'וינט. החלטנו שנעשן בדירה וירדנו לכל מיני פרטים של איך ומה והכי חשוב, הקיבוצניק שומר עלי.

כשביקשנו מאמיר ג'וינט, הוא אמר "בשבילך?! עלי!" והעביר לקיבוצניק 3 ג'וינטים ואני מיד הזדעקתי "לא…לא.. למה 3? אנחנו ממש לא צריכים 3, רק אחד" הקיבוצניק נתן לי מבט של "עכשיו זה הזמן לשתוק" ואמר לאמיר "מה אתה מקשיב לה? תן…צריכים. תאמין לי שצריכים" והכניס את הג'וינטים לשקית. כל הדרך לדירה חיכיתי למרפי ולשוטרים שיקפצו עלי ויבקשו לעשות עלי חיפוש ועד שלא הגענו לדירה, לא נרגעתי.

בטיקסיות שלא מביישת את טקס יום העצמאות, נכנסתי לאמבטיה והחלפתי לפיג'מה הכי חגיגית שמצאתי (תכלס, סתם כותונת אבל הרגשתי חגיגית), הבאתי מלא ממתקים ונשנושים ובירות ומים וסידרתי יפה יפה על השולחן בסלון שלא נצטרך חס וחלילה לקום ולצעוד צעד וחצי למטבח ולא הפסקתי לצחוק ולהלחץ לסירוגין ורציתי ולא רציתי כל כמה דקות אבל רציתי להוכיח לעצמי נקודה.

הקיבוצניק שאל אם אני מוכנה ועניתי שלא בחרנו מוזיקה אז שיחכה רגע ולחצתי פליי על אחד מהפלייליסטים ואמרתי  "אוקי. אפשר, יאללה תדליק" הג'וניט הודלק והקיבוצניק לקחת שכטה אחת, שתיים והעביר אלי ואני בחיל ורעדה עישנתי שכטה אחת ולא האמנתי שאני מעשנת. הקיבוצניק צילם וצילם ואמר שהוא חייב להנציח, אין מה לעשות וכשרציתי להחזיר לו הוא אמר "אל תחזירי לי,  תעשני עוד אחת" ועישנתי עוד אחת ועוד אחת והנחתי את הג'וינט בקערית קטנה שהפכתי למאפרה והוא שאל "איך את מרגישה?" ואני עניתי שאני לא מרגישה כלום. אז עישנו עוד קצת והקיבוצניק כבר חייך ושאל "נו, איך את מרגישה?" ואני עניתי "כלום, מה זה זה?! אתה בטוח שאתה כבר מרגיש משהו? והוא התפוצץ מצחוק ואמר "את לא נותנת לזה לבוא. תני לזה לבוא" – "איך אני לא נותנת לזה לבוא? חרא של חומר" אמרתי כאילו שאני מינימום מסוממת באופן קבוע ומזהה מתי החומר לא טוב. הוא המשיך להגיד שאני חוסמת ומרוב שהייתי אנטי, אני לא נותנת לזה להיכנס אלי ואני מסרבת להנות ועוד כל מיני מנטרות כאלה אבל אני באמת הייתי בעניין ורציתי שיבוא וחיכיתי לראות על מה כולם מדברים וחזרתי ואמרתי "די כבר, מה עוד אתה רוצה שאני אעשה. הג'וינט נגדי"

עישנו את כל הג'וינט ולא הרגשתי כלום. הקיבוצניק קם ברגוע, ואמר שהוא מביא גם את השני. תדליקי נו, הוא אמר ואני הדלקתי. עישנתי שכטה אחרי שכטה וכלום. ממש כלום "שלא תעיז להירדם לי עכשיו "איימתי על הקיבוצניק שכבר עצם את העיניים ואני תהיתי אם זה ג'וינט מרדים ואם יש כזה דבר בכלל שחומר אחד מרדים והשני מעיר ואחר מצחיק וכאלה אבל כבר לא היה עם מי לדבר, הוא היה כל כך עייף שממש נרדם מולי ואני נשארתי עם הג'וינט השלישי מונח על השולחן בסלון אבל לא העזתי לעשן אותו לבד. בטח לא אחרי שני ג'וינטים.

נכנסתי למיטה, נשכבתי על הגב וחיכיתי וחיכיתי..אבל לא הרגשתי כלום.