ההתעסקות האובססיבית של אנשי ימי הביניים בנצרות ובישו, הניבו אינספור ציורים ופסלים של ישו, מריה הקדושה, השליחים ועוד כל מיני קדושים שכיום מעטרים את המרתפים ואולמות המוזיאונים באירופה הקלאסית. בימי הביניים נכתבו אלפי שירי אהבה לישו, אלפי הצגות, אלפי סיפורים ולמעשה רבי מכר בתקופה ההיא היו אלו שעסקו באהבתם הניצחית לישו ולנצרות. אי אפשר שלא לעצור ולהשתהות בדיבוק שאחז במילוני אנשים לאורך אלף שנה, ממש על גבול החולניות. אנשים דיברו, נשמו, יצרו, ציירו, כתבו, הלחינו וחלמו על ישו. בשבילו ובגללו.
יש דמיון בין האובססיה והטירוף של ימי הביניים לישו ולנצרות לבין מה שקורה היום עם האובססיה לאהבה. רוב השירים, הספרים, הסרטים נכתבים כמעט אך ורק על אהבה ונגזרותיה ונדמה שכל התרבות המערבית המודרנית ספוגה עד מאוד בחיפוש אחרי האהבה. לאן שלא תפנה אנשים מדברים על אהבה ובעיניהם אותו אור שהיה, כך נדמה לי, בעיניהם של אבות אבותיי לפני מאות שנים כשהיו מדברים על ישו הצלוב. כיום בנות בגיל ההתבגרות באזור 12-13 כבר מדברות על אהבה בכאב עצום, שנראה תלוש לחלוטין כשנזכרים שמדובר בסה"כ בילדות. סדרות טלויזיה על יחסים בכל מנעד אפשרי של איכויות, מטלנובלה דרך אופרת סבון ועד לסדרות אמריקאיות שזוכות לכתבות בכל מיני מוספים בעיתונים – מרתקות מיליונים ומשנות תפיסות עולם. אהבה והחיפוש אחריה ואחרי הישועה שתביא לחיינו ממלאים את חיי העולם המערבי כולו. נראה כי ישועה אחת החליפה באחרת…. נדמה לי שהמעבר בין חיפוש הישועה בעזרת ישו לחיפוש הישועה בעזרת אהבה תתרחש איפשהו בתקופת הרנסס שכן אז אנשים הניחו מעט לאהבת ישו ועברו לאהוב את הדברים שמסביבם, בסביבות המאה ה- 14 לערך. אם אכן אלף שנה הוא פרק הזמן שבו תופעה תרבותית מחזיקה מעמד כדיבוק אזי שליטתה של האהבה צפויה להסתיים סביב שנת 2300 שכן אז ימאס לאנושות מכל עניין האהבה ויחפשו ישועה במקום אחר.
במהלך 1000 השנים האחרונות נהרס המעטה המיסטי-מיסתורי מעל כמעט כל התופעות שבחיינו. למדנו שמחלות נגרמות על ידי חיידקים ונגיפים, ברק ורעם אינם זעמם של האלים אלא רק התפרקויות חשמליות, הרי געש ורעידות אדמה הם שחרור לחצים בין לוחות טקטוניים, השמיים לא בנויים משבעה רקיעים אלא ממרחב אינסופי משובץ בחומר ובאנרגיה.. וכך גם רגשות איבדו מהמעטה המסתורי שלהן שכן כבר במאה הקודמת הועלתה תיאוריה שאומרת שרגשות הן בסה"כ התפיסה שלנו לתחושות פזיולוגיות. למשל, לתחושות כמו נשימה מוגברת, החוורה.. כשנניח וכלב רודף אחרינו, למדנו לקרוא פחד.לרגשות רבים יש בסיס פיזיולוגי מוצק ומובן. צמא, לדוגמא, הוא תחושה (שרובנו לא קוראים לה רגש רק מסיבות תרבותיות לדעתי). לתחושות כמו רעב, צמא, פחד ותשוקה יש לא רק בסיס פיזיולוגי מוצק אלא גם הגיון אבולוציוני-שרידתי מובהק. גם לרגשות יותר "עדינים" כמו עצב או קנאה אנחנו לא מייחסים איזו מיסטיות מיוחדת, הם משקפים מצבים מוחיים ספציפיים. אנחנו יודעים שבמובן מסויים אנחנו לא יותר מאשר סכום של הורמונים ואותות עצביים. ועם זאת, זה שלמדנו איך נוצר ברק או מהו ההסבר הפיזיולוגי לתחושת פחד, לא גרם לנו להפסיק להעריך את עוצמתו של הטבע או להפסיק לפחד.
ואחרי כל זה, כלומר אחרי כל הנכתב לעיל : העולם היום שונה ללא הכר מהעולם של המאה הארבע עשרה, אבל מבחינת התפיסה של הרגש הזה שנקרא אהבה, לא זזנו מילימטר. יש איזו אמונה שלאהבה יש קיום חיצוני ממשי, כלומר אנשים מאמינים שאהבה היא משהו, סוג של חפץ, מאמינים שהיא מונחת שם איפשהו ורק צריך למצוא אותה. מתייחסים לאהבה כאילו הייתה סוג של פרס ומטרתנו בחיים היא למצוא אותו ולהיוושע (יש מילה כזו?). אנחנו יודעים שפחד ותשוקה, עצב ושמחה, קנאה וכעס הם רגשות שבאים והולכים, אנחנו גם יודעים שאין בהם שום דבר מיסתורי, הם תגובות למצבים משתנים. אבל כשמגיעים לרגש ששמו אהבה פתאום אנחנו מצפים לאיזה נחשול שיביא לנו את האושר האלוהי המובטח. והכי גרוע זה שבעוד שרגשות אחרים כמו קנאה או שמחה הם רגשות ברורים, עם סיטואציות ברורות שגרמו להם, אהבה היא מין מושג ערטילאי, חלקו שאוב מכתיבתן של דמויות, רובו שאוב מסרטים הוליוודיים ומכיוון שכך, עולה החשד שהיא המצאה, פיקציה מוחלטת, שהיא בסה"כ תקווה של בני האדם, שעברו מתקווה שבן האלוהים יחזור ויקח אותם מפה לתקווה שתגיע האהבה ובמתיקותה תסדר את חוסר יכולתנו להתמודד עם הקיום שלנו.
כשמנסים לפרק את האהבה לגורמיה, כשמנסים להבין למה בעצם מתכוונים כשאומרים את המילה, רואים את האמת האפורה מאחורי הפיקציה הזוהרת: תשוקה מינית, בדידות, רצון למשפחה וצורך בחברות ובשיח. כל אלה מובנים כל אחד בפני עצמו וחסרים את ההילה שמרחפת מעל האהבה. התשוקה היא הרי אולי הבזויה שברגשות, הורמונים ותו לא. הפחד מבדידות הוא אולי הפשוט שברגשות, אנחנו קמלים לבדנו. ילדים, בסופו של דבר, הם משמעות החיים לגבי רובנו ובשביל לעשות אותם צריך בן זוג. יש אנשים שנעים לנו להיות בסביבתם, הם רגישים אלינו, מבינים אותנו, מצחיקים אותנו, נמשכים אלינו ואנחנו אליהם וכשהם רחוקים מאיתנו, אנחנו מתגעגעים אליהם..