באמצע ההליכה, הוא הסתובב אלי והתחיל ללכת מולי כשהוא צועד לאחור. שאלתי אותו מה הוא עושה והוא אמר שפתאום הוא מרגיש שהוא מכיר אותי רק מהפרופיל. מה זאת אומרת?.

עד עכשיו, הוא הסביר, הלכנו זה לצד זו. אני יודע איך את נראית מהפרופיל, אני לא יודע איך את נראית מלפנים. עכשיו אני מסתכל. תסתכלי גם את.

זה מביך אותי, אמרתי. אני רואה שאת מסמיקה. זה חמוד.

כיסיתי את פניי בכפות הידיים, אבל הוא לקח את הידיים שלי והחזיר אותן לצד הגוף ולא שחרר. עמדנו ככה כמה שניות, מביטים עמוק לתוך העיניים. אז התנשקנו בפעם הראשונה.

מודעות פרסומת

סוג 1

יום אחד היא לא הגיעה לבית הספר. אמנם הכרנו רק חודש אבל זה היה חודש אינטנסיבי שבו הבנו שזהו זה, אנחנו נהיה החברות הכי טובות. אחר הצהרים התקשרה סיגל, עוד לפני שהספקתי להתקשר לשירלי ולברר לפשר העדרותה, ושאלה אם שמעתי ששירלי מאושפזת בבית חולים. הלב נפל לי. מיהרתי לחייג אליה ואמא שלה ענתה לי וסיפרה שאין מה לדאוג בינתיים, היא רק עוברת בדיקות וכשאלתי אם אפשר לבוא לבקר, היא ענתה שבטח. שעה אחרי, אמא ואני נכנסנו לחדר שבו שכבה שירלי. אני זוכרת את החיוך שלה כשראתה אותי ואמרה "איך  ידעתי שתבואי!" ואני התקרבתי לחבק אותה והתאמצתי לא לבכות.

אחרי כמה ימים היא חזרה הביתה עם סוכרת נעורים כשהתרופה היא אינסולין. זריקות 4 פעמים ביום. ההורים שלה קנו לה מין תיק כחול קטן ובו הכניסו את פדי האלכוהול, המזרקים, המחטים ו2 בקבוקוני אינסולין. אחד עם חומר מהיר והשני איטי יותר. שירלי מעולם לא התלוננה על הזריקות או על קבלת המחלה בירושה, שקיבלה כנראה מסבתא שלה אבל אני התלוננתי והרבה.

פעם אחת, נסענו לחוף פלמחים. טיילנו על החוף והגענו עד לצוק ודווקא שם היא פתאום אמרה שהיא לא מרגישה טוב. משום מקום התחילו סחרחורות ובחילות, הדופק שלה האיץ והיא הרגישה שהיא עומדת להתעלף. היינו מרחק של כמה ק"מ מהקיוסק היחיד על החוף, היינו גם די לבד ולא ידעתי מה לעשות, להשאיר אותה שם ולרוץ את כל הדרך ולחזור עם קולה או לנסות לסחוב אותה איתי עד לקיוסק. לא רציתי להשאיר אותה לבד אבל גם ידעתי שלא אצליח להרים אותה, מקסימום לתמוך בה ובהחלטה של רגע, הושבתי אותה על החול ורצתי הכי מהר שאני יכולה לקיוסק, מבקשת ממנו קולה ומבטיחה שאחזור לשלם. רצה חזרה את כל הדרך, מגיעה בלי אויר ומאיצה בה לשתות מהפחית. אני זוכרת את המחשבות שרצו לי בדרך הלוך ובחזור. אני זוכרת שפחדתי וכעסתי ביחד. דאגתי והרגשתי חסרת אונים וכשהיא נרגעה ורמת הסוכר עלתה, התחלתי לכעוס ולהתלונן. התלוננתי שהיא לא שומרת על עצמה, שהיא אוכלת עוגות ושוקולד כשהיא יודעת שאסור לה, התלוננתי שהיא לא בודקת סוכר בזמן ולכן היא גם לא מזריקה מספיק אינסולין והמשכתי והמשכתי ומאז, מאותו היום על חוף פלמחים, אני לא מפסיקה להתלונן. כל השנים האלה ואני עדיין מתלוננת והיא מביטה בי, מבקשת סליחה ובאותה נשימה, מבקשת שאביא לה משהו מתוק.

ביום חמישי האחרון יצאנו לבלות יחד. כשיצאתי מהרכב, נעמדנו שתינו אחת מול השנייה לחיבוק והרגשתי משהו מוזר על הזרוע שלה. כשרציתי למשש כדי לבדוק אם אכן הרגשתי משהו, היא מיהרה להתרחק ואמרה "אבל תיזהרי. בעדינות.." וסיפרה שהיא קיבלה מכשיר חדש (ליברה) שהוא בעצם אבזר עגול כזה שמודבק לזרוע ובתוכו יש סיב סטרילי דק שמוחדר לעור אשר קורא את רמת הסוכר כל כמה דקות והראתה לי את המכשיר. "הכנתי לך הפתעה, יש לי את המכשיר כבר שבוע, תסתכלי על הנתונים" אני מסתכלת, קוראת את הטבלה, עוברת לגרף וכל הנתונים מאוזנים. אין היפו, אין היפר וסוף סוף הסוכר מאוזן, 7 ימים. אני מחייכת. שנים שאני בודקת אותה מבלי שהיא תשים לב. שאין לה נקודות אדומות בעיניים, שהראייה שלה עדיין טובה, שהכליות מתפקדות ובכל פעם שהיא מספרת שהיא נחתכת מסכין או משהו, אני יודעת שיקח לפצע הרבה זמן להגליד, שנים שאני מזכירה לא לשכוח את התיק הכחול כשאנחנו יוצאות מהבית, שנים שאני דואגת לשאול אם היא אספה שתן ושלחה לבדיקה החצי שנתית, שנים שאני מתלוננת וזוכרת את היום ההוא, בחוף הים, שרצתי כמו משוגעת על החוף, רק כדי להביא לה פחית של קולה. עכשיו, היא סוף סוף מאוזנת.

זינלנד, טרלינג ומנגרינה.

פעם היה לי חלום. יותר נכון, פנטזיה יומרנית ומטופשת. בדמיוני רציתי לחגוג את גיל 30 מעט אחרת שזה אומר במקום לצאת למסעדה טובה או לאיזה בר עם הורים וחברים, חלמתי לשכור את מועדון הזאפה, להזמין את כל החברים שלי לשם ואז כשכולם יושבים, אוכלים ושותים… להפתיע אותם ולעלות לבמה, עם הגיטרה שלי ולשיר את השיר שאני הכי אוהבת בעולם. מי שמכיר אותי היטב יודע, שזה כל כך לא אני. אני בכלל לא אוהבת להיות באור הזרקורים והקול שלי, הוא לא באמת יהיה מסוגל להחזיק הופעה על במה ועוד הרבה סיבות למה זה הרעיון הכי מפגר בעולם ובכל מקרה ההורים שלי הנחיתו אותי לקרקע כששאלו מה ארצה מתנה ליום הולדת 30. ניסיתי לחשוב מה בא לי ואמרתי שראיתי איזה ארנק של מייקל קורס שרציתי לקנות אבל כשחזרתי הביתה, חשבתי לעצמי – עוד ארנק? עוד תיק? עוד בגדים או נעלים? לא בא לי. בא לי חו"ל. התחלתי לחשוב על יעדים כשאני יודעת שלא אוכל לקחת חופש ארוך מהעבודה וזה צמצם אותי לסביבה הקרובה אבל הצמצום הזה ביאס אותי והחלטתי להתעלם ובחרתי בניו זילנד או ניו זינלנד בכל פעם שאבא ואני רצינו להצחיק אחד את השנייה. חיפשתי פרטנרים לנסיעה ולא מצאתי אף אחד, אם מסיבת מחסור בימי חופש או מחסור במזומנים ומצאתי את עצמי משכנעת את אבא שלי לטוס איתי והוא, יש לציין, הסכים די מהר.

שנייה לפני שנחתנו חזרה בארץ, הוא הביט אלי בעיניים צוחקות ואמר "אני בטוח שהיית מעדיפה לחגוג את גיל 30 עם גבר אחר מאשר האבא הזקן שלך אבל מקווה שנהנית". עניתי שאני עדיין לא בת 30, יש עוד חודש.

הנחיתה חזרה לא היתה רכה. שעות השינה שלי השתבשו לחלוטין ואני מנסה לסדר אותם. מוזר כל העניין הזה עם שעות השינה שלי, אני לא זוכרת כזה קושי אחרי סן פרנסיסקו. אני חושבת שאני יודעת למה זה קרה אבל לא מבינה איך זה שזה עדיין לא הסתדר. בכל אופן, בין לבין אני מנסה לחזור לשיגרת חיים ולהדביק את הפער בעבודה. ניסיתי לקרוא מיילים בחו"ל. אבא ואני הקדשנו כל יום שעה-שעתיים בבקרים אבל זה לא הספיק והמיילים נערמים וזה לא נגמר, כמו סל הכביסה אצלי בבית.

א' הפתיע הבוקר עם סמס חינני ואני עדיין תוהה מה לעשות עם החינניות המפתיעה הזו. כלומר, ברור שאני לא מעוניינת אבל תוהה איך להגיב שיהיה גם נחמד ונעים וגם ברור. הקיבוצניק רוצה קמבק כאילו שלא היה ביננו אף קמבק מעולם. לפעמים אני מרגישה שכל מה שהיה ביננו זה רק קמבק. אני מודה שלא היה אכפת לי בכלל להתפנק על הקיבוצניק כי כידוע, אני מאוד מפונקת ומאוד אוהבת שמפנקים אותי והוא כידוע, מפנק אלוהי אבל עדיין לא החלטתי מה לעשות עם זה ובגלל חוסר ההחלטיות, הוא מרשה לעצמו לסמס לי הודעות זימתיות.

וקסור. אני אוהבת אותו ואנחנו כל כך שונים שאני ,ובכן, אני מודה שאולי, רק אולי אני מנסה לשנות אותו וזה לא משהו שאני צריכה לעשות כי התאהבתי במי שהוא אז למה אני מנסה להתאים אותו לחיים שלי? אולי זה פשוט לא מתאים ואני צריכה להניח לו לחיות את חייו, בלעדיי.

אולי.. אבל לא היום.

 

אהובי הוא אדם חופשי

בחמישי האחרון יצאנו חבורת החברות המורחבת לחגוג יום הולדת לאחת מהן. באיזשהו שלב במהלך הערב, התפתחה שיחה ערה ביני לבין הברמן שהיה די חמוד ונראה ממש לטעמי. לא רק זה, הוא היה מצחיק וכל הערב צחקתי מההומור השנון שלו. הרגשתי מחוזרת ורצויה, סוף סוף מישהו ממש משקיע ומתאמץ לקבל את תשומת הלב שלי. הוא לא הפסיק להחמיא לי ואז כשהוא ביקש את מספר הטלפון, סירבתי. כשקמתי ללכת הביתה, הוא התאכזב ואמר כל מיני משפטים על רווח והפסד ואני חייכתי והראתי לו את התכתובת ביני לבין אף אחד. "אני לא מנפנפת אותך" הסברתי "אני באמת לא פנויה. הנה תיראה" כל מה שחשבתי עליו היה אף אחד. כל כך התגעגעתי אליו. רציתי כבר ללחוש לו שאני אוהבת אותו אבל אף אחד לא חיכה לי. הוא היה עסוק ובכלל, אני, מסתבר, די מציקה לאף אחד. הוא רוצה לחיות כאדם חופשי, כזה שלא חייב דין וחשבון לאיש או אישה, בעיקר לאישה. בעיקר לנשים. הוא רוצה ללכת  מתי שבא לו, לחזור מתי שמתחשק לו ולעשות ככל העולה על רוחו. אני מודה שזה רעיון יפה בסך הכל, אם אתה חי לבד בעולם או על איזה אי בודד עם עצי קוקוס. להם בודאי לא יהיה אכפת אם תעשה סיבוב מסביב לאי או שתשכב על ערסל מתחתם אבל אם הוא ירצה שאני אבוא איתו, יום אחד, לאיזה אי בודד, עם כל הכבוד, אני אשאל "לאן אתה הולך ומתי אתה חוזר?" לא חייב שעה מדויקת. בערך זה גם טוב, שאדע אם להזמין לי משהו לאכול מהאי הקרוב או שאף אחד יואיל בטובו לחזור בזמן לארוחת הערב ויבשל מרק זנב שור כפי שהבטיח כבר מזמן.

האדם החופשי שוכח לפעמים שהוא חי בתוך קהילה, עם דינאמיקה כזו או אחרת, מנהל מערכות יחסים שונות ומגוונות עם מגוון גדול של אנשים גם מבלי שהתכוון לכך ועם כל הרצון לסירוב דיווח, לפעמים אתה חייב. כלומר, איתי אתה חייב. אני רוצה לדעת הכל. אני רוצה לדעת הכל ולהחליט בעצמי מה חשוב ומה לא, עם מה אני מסוגלת להתמודד ועם מה לא ובתכלס, אין משהו שאני אומרת "אה זה?! פחחח זה לא חשוב לי לדעת". אני רוצה לדעת, אני שואלת כדי לדעת ואני מבקשת תשובות. אם המידע לא מגיע אלי, אני מבקשת אותו. בתמורה, אני לא חוסכת מידע מהצד שלי. אני מוכנה לספר הכל. ביום שלא ארצה לדעת, זה יהיה יום שאולי אתן את המספר שלי לברמן, איזשהו ברמן.

אני טסה עוד כמה ימים לטיול ואשתדל מאוד לא לשאול עד שהלא לשאול יכנס לתוך שיגרה וכשאחזור, זה ירגיש טבעי לא לשאול.

הקיבוצניק ואני בקשר. סוג של קשר. הוא שונא את אף אחד וחושב שבגלל אף אחד, הוא ואני לא ביחד. זה לא נכון אבל זה לא עוזר ואני משתדלת לענות על השאלות שלו כי אני יודעת כמה זה חשוב לענות לשאלות מציקות. התשובות מרגיזות אותו כי הוא חושב שאף אחד מזלזל בי. הוא חושב שאת אף אחד מעניין רק אף אחד ולפעמים, כשאני חושבת על זה, אני חושבת שאולי הוא צודק.

 

יאללה יאללה

לאף אחד לא נעים כשמבריזים לו וכשזה קורה, עוברים בראש תרחישים כאלו ואחרים וניסיונות להסביר לעצמך למה הבריזו או אולי לתת סולם למבריז ולנסות להוציא אותו זכאי מהברזה. זה מתחיל בתרחיש סביר ומסלים תוך דקות לתרחיש לא עלינו, והאמת? זה לא משנה למה. לא חושבת שיש תירוץ שיניח את דעתי. כלומר, יש תירוץ, אני מתארת לעצמי שיש אבל הוא אחד כזה שאינו מקובל עלי ולכן, מקווה שמחר יחסכו ממני את הבולשיט.

 

 

Truthfulness

אם להיות כנה עם עצמי, זה לא יגמר כל כך מהר. יש משהו בקשר הזה שמקשה את ההתרה. אני חוששת שגם אם נהיה עם אחרים, זה קשר שתמיד ירחף ויתפוס את המקום הראשון.

אם להיות כנה עם עצמי, אני שואלת את אותה שאלה שוב ושוב, לא כי אני לא יודעת את התשובה אלא כי אני אוהבת לשמוע אותו עונה.

אם להיות כנה עם עצמי, חסרות לי שיחות הלילה איתו שכן אז הלב שלי נפתח ואני מסוגלת לספר לו את כל מה שלעולם לא אספר לאיש.

אם להיות כנה עם עצמי, אני יודעת שאני משגעת אותו אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי אולי כי אני גם קצת נהנית מזה וזה גם קצת מצחיק אותי להציק לו. אותו זה לא תמיד מצחיק, אז אני מציקה עד שהוא בסוף צוחק.

אם להיות כנה עם עצמי, אני יודעת מה צריך לעשות ואני יודעת גם איך אבל אני לא עושה כלום, בינתיים כי אני מפחדת מגל צונמי שיגיע מיד אחר כך ואני לא יודעת אם אצליח להינצל או שהצונמי יטביע אותי.

אם להיות כנה עם עצמי, אמש, כשהוא עשה סצינת קנאה, חייכתי אבל הוא לא ראה. אחר כך כשהוא אמר שהוא כועס, מיהרתי להתחנף ואמרתי לו מלא פעמים שאני אוהבת אותו.

אם להיות כנה עם עצמי, אין לו מושג כמה אני אוהבת אותו כי אם הוא ידע, הוא יבהל.

אם להיות כנה עם עצמי, אני לא תמיד כנה עם עצמי אבל אני מאוד משתדלת. למשל, יש סעיף אחד שכתבתי ולא הייתי כנה בו בכלל.

עשה לך מנהג

אצלנו נהוג לאכול כריכים, טוסטים, צנימים וכל מה שקשור בפרוסות לחם על פלטת עץ. אמא שלי קוראת לזה Brettchen. לי זה טבעי לאכול כך לחם, בכל צורותיו, כי כך היה מאז ומעולם אבל פעם אחת אירחתי חברות והגענו לשעת ארוחת ערב וההורים החליטו לפנק אותנו בטוסטים מושקעים וכמובן שהגישו אותם על Brettchen. אחת מהן אמרה שזה ממש מגעיל לאכול טוסט על חתיכת עץ ובטח לא מלפפון שאמא שלי הוסיפה לכל אחת מאיתנו לצד הטוסט. "תגידי מינה, אין לכם צלחות בבית? איך אפשר לאכול ככה?" וגרמה לכולן להפסיק לאכול. אני גימגמתי משהו ורצתי להביא צלחות לכולן, העברתי את הטוסטים מכאן לשם והחזרתי בבושת פנים את ה-Brettchen חזרה למטבח. מאז, בכל פעם שאירחתי חברים, ההורים שלי ידעו שלא מגישים עם Brettchen אבל כשאני לבד עם עצמי, אז רק עם Brettchen, אני לא מסוגלת לאכול פרוסה, טוסט, צנים וכל מה שקשור בלחם בצורה אחרת. אמנם גדלתי מאז והחברים שלי יודעים שכך אוכלים אצלי אלא אם מבקשים בצורה מפורשת לקבל את הלחם על צלחת ומגוון ה Brettchen שיש לי בבית הלך וגדל, יש קטנים המכילים רק פרוסת לחם אחת, יש גדולים יותר שאפשר לשים עליהם 2 פרוסות הצמודות זו לזו ויש קצת יותר גדולים המאפשרים להוסיף גם ירק אבל מעט ממנו ועוד כל מיני סוגים…

למה ניזכרתי בזה עכשיו? אני יושבת לי במשרד, אוכלת 2 פרוסות מושקעות עם פסטרמה, כמובן על Brettchen ותוך כדי לעיסה, השליח של DHL  נכנס לחדרי, מבקש חתימה ומוסיף "זהו? נגמרו הצלחות?". שכה יהיה לי טוב… החזיר אותי בן רגע לגיל 6.