Give me some time to forget and a reason to forgive

בפעם השלישית שהוא שאל אותי "האם את בטוחה?" כבר לא יכולתי יותר. קמתי ויצאתי מהישיבה. לשנייה עברה לי מחשבה בראש פשוט להמשיך ללכת. הביתה, לים, לבריכה, לא משנה, העיקר לא לחזור לישיבה אבל לא יכולתי להרשות לעצמי, הבנתי שיש לי אחריות גדולה מכל מיני סיבות ולכן נכנסתי למשרד שלי, חיפשתי את ההצעה על כל פרטיה, סימנתי במרקר צהוב את הסעיף עליו היה הדיון, חזרתי לישיבה והנחתי את הדף מולו ואמרתי "הנה, מאמין לי עכשיו? אפשר להמשיך? יופי" וראיתי שהוא כועס. הוא לא אהב את ההערה שלי מול כולם. היה ברור לי שאחטוף אחר כך. נזיפה מאבא מנכ"ל בדרך אלי. גם ידעתי בדיוק מה הוא יגיד, באיזה מילים יבחר. אני הרי מכירה אותו כל כך טוב ובכל זאת, לא הבנתי את ההתנהגות שלו בזמן האחרון. מאז שחזרתי מסן פרנסיסקו הוא כל הזמן מפקפק בי או ביכולות שלי. שואל מלא פעמים אם בדקתי, אם שאלתי, אם תיקנתי, אם הכנתי, אם שלחתי ואני עונה שוב ושוב ושוב, "הכל בשליטה, למה אתה כל כך דואג? אתה לא סומך עלי?" אבל הוא לא סמך עלי והמשיך לשאול. אבא שלי לא סומך עלי…

ובכל פעם שהוא שאל, הוא גרם לי לפקפק בעצמי ולתהות אם אני צודקת.  אולי אני טועה, אולי לא זכרתי נכון והתחלתי לבדוק את המיילים ואת כל התכתובות בנושא ושוב ושוב ובזבזתי המון המון זמן רק כדי להיווכח פעם אחר פעם שצדקתי. ובכל פעם שצדקתי, התעצבנתי. הוא ערער לי את הביטחון והצליח להכניס למחשבות שלי את הספק הקטן, שאולי אני בכלל טועה, שהזיכרון בוגד בי אבל הוא לא בגד בי וזכרתי היטב לפרטי פרטים וזה התחיל להרגיז אותי מאוד. התחלתי לחשוב שאולי אבא שלי חושב שאני לא מסוגלת, שאין לי את היכולות, שאני לא מספיק זה או זה ולמרות שהמשכתי לסגור עיסקאות, לקבל מחמאות מלקוחות או מהספקים, עדיין, בתודעה שלי, בהבנה שלי, בראייה שלי את המציאות היומיומית, אבא שלי מאוכזב ממני, לא מאמין בי ומשהו לא בסדר. לכאורה, על פני השטח, הכל המשיך כרגיל וביום חמישי האחרון, בדרך מהעבודה הביתה הבנתי שהעולם שלי הפך להיות צבוע. צבוע ופאתטי. פאתטי וחלש, בכל התחומים. איפשהו בדרך נכשלתי, בעבודה, בזוגיות, ברצונות, במטרות, באהבה אפילו בקנאה, נכשלתי, איזה עולב.

כשהייתי בסן פרנסיסקו השארתי פרויקטים פתוחים, ברור. נסעתי בפתאומיות. לא הייתי אמורה לטוס, לא הייתי אמורה לעבור את הסמינר הזה אבל אחרי שיחה עם ההורים, החלטתי לנסוע ונרשמתי. רק אחרי שנרשמתי, סיפרתי לכולם כך שברור שהשארתי שולחן מלא עבודה אבל גם תכננתי להמשיך ולעקוב אחרי כל הפרויקטים מרחוק. בהתחלה זה היה קל, למרות המרחק והשעות ההפוכות, הצלחתי להיות עם היד על הדופק. אחר כך, התחיל הסמינר בבקרים ובערבים ניסיתי להתחבר אל כל שאר חברי הסמינר, למצוא את עצמי בתוך הקבוצה, כל המינגלים הזה וההיכרות רבת המשתתפים מאוד מעייף וכשכבר הגעתי לדירה, קרסתי למיטה ולמחשבות אחרות לגמרי…

אחר כך הגיע הקיבוצניק ואז כבר איבדתי שליטה לחלוטין. לא עניין אותי המשרד, לא רציתי לקרוא מיילים וידעתי שהכל מטופל ואין לי מה לדאוג, העברתי את הכל בצורה מסודרת לאילן ולאט לאט הפסיקו לשאול לדעתי והתנהלו בלעדיי. שמחתי שמסתדרים בלעדיי, לא חשבתי לרגע שזה לא בסדר ואני עדיין חושבת שזה בסדר גמור. אי אפשר לצפות ממני לעמוד בקצב המיילים, ההצעות, הדוגמאות, המסמכים, החוזים ועוד.. ברגע שהבנתי שהכל בשליטה, הנחתי לזה. הפסקתי לבדוק מיילים ואם כבר קראתי מייל מאיזה לקוח ורציתי להגיב לו, העדפתי לא להתערב ולתת לאילן לענות לו. המקסימום שעשיתי היה לשלוח מייל לאילן ולתת עצה לגבי לקוח זה או אחר.

כשחזרתי, הרגשתי מחוץ לעניינים באופן טבעי. נכון, היה לי שבוע או שבועיים שהתהלכתי בחוסר אונים מסויים, מרגישה שאני לא נחוצה, שמסתדרים בלעדיי אבל זה לגמרי טבעי לדעתי ולאט לאט נכנסתי שוב לעניינים והתחלתי לקרוא  אחורה את כל המיילים שפספסתי, לילות שלמים ישבתי וקראתי חוזים, הערתי ותיקנתי, מה שלא הבנתי, שאלתי. הרגשתי שאני חוזרת למסלול  והרגשתי טוב. חזרתי לקבוע פגישות עם לקוחות וכולם מאוד שמחו לראות אותי וההרגשה היתה טובה. הרגשתי שאני בעניינים שוב.

לארוחת ערב שישי יצאתי מהבית עצבנית. מאוד מאוד עצבנית. גם כי הישיבה שסיפרתי עליה למעלה התרחשה ביום חמישי שלפניו וגם כי אמא רמזה לי בטלפון על המקרה מיום חמישי והצליחה לעצבן אותי בכמה משפטים מיותרים שהיא אמרה וגם ההוא שחזר מהכפור הצליח להרגיז אותי כל כך, אולי לא באשמתו כי הוא לא ממש עשה משהו ואולי זו הבעיה, שהוא לא עושה כלום ובכל מקרה, יצאתי מהבית לכיוון ההורים, רותחת.

מיד כשנכנסתי ראיתי את אבא מתקרב אלי לחיבוק ותוך כדי זה אמרתי "אני מזהירה אותך שאני עצבנית. כל מה שאתה רוצה להגיד לי, אולי כדאי שתדחה". הוא שאל למה ואני גיחכתי ואמרתי "מה זאת אומרת למה? בגללך. אתה מעליב אותי", והתחלתי לירות, הוצאתי את הכל, זה לא לקח הרבה זמן, אבל במשך כמה דקות ארוכות, התקפתי. במשך כל זמן ההתקפה, הוא עשה פרצוף תמים ואני המשכתי וטענתי שהוא מוריד לי את הביטחון ומערער על סמכותי ואם אני אמורה לרשת את מקומו, שיתן לי אפשרות להתבטא, להפתח, שהוא חוסם אותי ומעיר לי ונמאס לי ועוד ועוד ולבסוף אמרתי  "נו, תגיד לי עכשיו אתה… אחרי כל מה שאמרתי לך, אתה חושב שאתה בסדר?" ואז הוא קם, התהלך בסלון כמו איש חשוב, כמו שהוא אוהב לעשות לפני שהוא מתחיל בשיחת תוכחה וכל שפת הגוף שלו מקבלת גוון רציני ואמר "ראשית, אני מתנצל, לא התכוונתי להעליב אותך או לערער על משהו אבל זו זכותי וחובתי כאבא שלך, כמנכ"ל החברה לדאוג ולנהוג בך בדיוק כמו כולם, את זו שביקשת שאנהג בך כמו כולם אז הנה, אני אומר לך – את מגזימה וזה לא מקובל עלי!! …." ואם אני יריתי באקדח קפצונים, הוא הביא מרגמה וירה עלי בלי לרחם אז עשיתי מה שמצופה ממני לעשות באותו רגע והתחלתי לבכות.

אמא ישר קפצה אלי ולא רציתי להרגיש חלשה עם הניחומים שלה אז ביקשתי ממנה לא להתערב ואבא אמר לה "היא תכף תירגע, הכל בסדר גמור" אבל לא נרגעתי אז יצאנו, אבא ואני לשתות. התיישבנו באיזה בר בצד השני של תל אביב ואמרתי לו שאני מרגישה שאני כישלון ושאני מאכזבת אותו וזו הרגשה לא נעימה וירדו לי דמעות והברמן חייך אלי בהבנה ושאל אם אפשר לפנק אותי במשהו על חשבון הבית אבל לפני שעניתי אבא סובב את כל גופו אלי, וסובב אותי אליו, הביט אלי קרוב ואמר בשקט ובקול רועד שאני בחיים לא אאכזב אותו. שאני לא יכולה לעשות שום דבר שיגרום לו לחשוב עלי מילים כמו אכזבה או כישלון ובכל פעם שהוא חושב עלי הוא חושב על גאווה והצלחה, על יופי וכישרון. שהוא חושב שאני הבת הכי מוצלחת שאי פעם היתה לו וזה הצחיק אותי אז צחקתי ובכיתי ביחד והוא אמר כל כך הרבה דברים שכנראה הייתי צריכה לשמוע כי הם גרמו לי להירגע ולהבין את המקום שלי בחיים, במשפחה, בעולם הזה. פתאום הרגשתי שאני יושבת כפופה, אז הזדקפתי וחייכתי לברמן ואמרתי לו שאשמח לעוד שליש ואולי לכוסית של ויסקי והוא חייך בנימוס ואמר שהוא מצטער אבל הוא שמע חלק מהשיחה ושאבא ממש ריגש אותו ואני אמרתי שהוא ריגש גם אותי. אחר כך עברנו לדבר על דברים אחרים ואני סיפרתי לו על ההוא שחזר מהכפור ומה אני מרגישה ואבא אמר שהוא דווקא מבין אותו ושהוא מזכיר לו את עצמו ועוד כל מיני דברים.

אתמול הייתי בחופש. אבא חשב שאני צריכה להירגע ואני לא חשבתי שאני צריכה להתווכח איתו על זה. עכשיו אני בעבודה, הרגשתי פתאום צורך לכתוב את הכל ולהוציא את זה מהלב לפני שאכנס לישיבה בתקווה שאצליח לאכול משהו לפני כן אז בעצם סיימתי לכתוב את הפוסט.  חייבת לאכול משהו…

ושיר  בלי סיבה מיוחדת…

מודעות פרסומת

דייט באמריקה

בעודי עומדת בתור לקופה המהירה בסופר, קיבלתי ממנו הודעה שואלת אם זה בסדר לאסוף אותי ב- 18:00 במקום ב- 20:00. בהתחלה התעצבנתי כי השעה היתה 16:30 וכאמור, אני בתור בסופר ולכן הגבתי "לא מתאים. פעם אחרת". הודעה די מנפנפת וחשבתי לעצמי שזה מדהים איך פשוט לא הולך לי וידעתי שלא הייתי צריכה להסכים לדייט הזה בככל והתבאסתי כי רציתי שמישהו יעיר את הרדום ולכן, אחרי כמה הודעות הלוך וחזור, כשהוא מנסה לשכנע ולהסביר, הבנתי שאם אני רוצה לצאת מהחול הטובעני, אני חייבת לאמץ יותר ספונטניות, יותר אומץ ולהתאמץ. בשבילי וגם, אם להיות כנה, הסתקרנתי. מה יש בשעה 18:00 שאין בשעה 20:00?

בשעה 18:00 הייתי מוכנה. הייתי רוצה לספר שזרקתי על עצמי משהו ויצאתי אבל לא. התקלחתי בלחץ ומהר מהר, מדדתי די הרבה בגדים ולבסוף נשארתי עם מה שהרגשתי הכי נוח ללחץ בו הייתי נתונה – ג'ינס וטי שירט, שיער פזור ובלב פועם ומתרגש, ירדתי ונכנסתי לרכב שלו.

הדקות הראשונות היו קטסטרופליות, לפחות מבחינתי.  אם רק היה אפשר לוותר עליהן ולהתחיל דייט מהאמצע. הרגשתי שהוא נועץ בי מבטים וזה הרגיש לי לא נוח. הוא נראה לי שונה למרות שראיתי אותו רק שלשום בבריכה וקצת התאכזבתי מהמראה שלו, לא יודעת למה כי כשאני חושבת עלי זה, הוא נראה ממש טוב. ריח הבושם שלו היה חזק וחנק אותי והמזגן ברכב היה מכוון על הקוטב הצפוני ואני התיישבתי נבוכה עד קצות אצבעותיי בתוך רכב שסגר עליי. רציתי לעשות אחורה פנה ולהמציא איזה כאב בטן ואז הוא אמר "אם ככה את נראית כשאת מתארגנת מהר…." ולא השלים את המשפט ולא ידעתי אם זו מחמאה או לא והרגשתי שאני מתחילה להתעצבן. הוא שאל לשלומי ועניתי בקוצר רוח שארגיש יותר טוב אם אדע לאן נוסעים וכבר הבנתי שהלך עליי. הולך להיות לי דייט מהגיהנום. זהו. נדפקתי.

בהתחלה הוא התעקש לא לספר לאן נוסעים כי רצה שתהיה לי הפתעה אבל הסברתי שוב ושוב שאני לא סובלת הפתעות ושאני ממש מבקשת לדעת, אחרת שיחזיר אותי הביתה. ברצינות. לא אוהבת את כל ההפתעות האלה. בפרצוף מאוכזב הוא אמר "בסדר.בסדר, אל תעשי מזה עניין, אנחנו נוסעים לקיסריה. לאיזו הופעה" ואני פערתי זוג עיניים והרגשתי שחיוך מתחיל להימרח לי על הפרצוף ושיש עוד תקווה לדייט הזה ושאלתי "רציני?? הופעה של מי?" והוא התחיל לספר שההורים שלו רכשו כרטיסים לאיזו הופעה, אמא שלו לא הרגישה טוב והם החליטו לוותר והוא התנדב לקנות מהם את הכרטיסים כי חשב שזה יהיה מגניב ועניתי שזה בהחלט מגניב אבל מי מופיע הערב?. הוא ענה "איזו להקה שאני לא ממש מכיר, אמריקה אבל גבע אלון מחמם אותם והוא ממש טוב". מה?! קפצתי. "מה זה איזו להקה. זו ה- להקה!" וניזכרתי בניר שהיה שר לי איזה שיר מתוק שלהם, בכל פעם שהיינו רבים ומיד הייתי מחייכת לשמע הזיופים שלו והריב היה עובר כלא היה.

כל הדרך בפקקים, פתאום השיחה זרמה הוא שאל המון שאלות והרגשתי שהוא ממש מתעניין ורוצה לדעת עלי כמה שיותר. סיפרתי לו  על ההורים שלי,.על אבא שלי  שחשב, כבר מילדות, שצריך לחנך אותי מוזיקלית שזה בעצם אומר, ללמד ולהשמיע לי את כל סוגי המוזיקה ובעיקר את החביבים עליו שזה הקלאסיקות כמו פינק פלויד, לד זפלין, הביטלס, דויד בואי, קווין ועוד ועוד…וכמובן גם להקת אמריקה והתחלתי להשוויץ בידע שלי. מתי נכתב השיר, על מי וכד'. אחר כך סיפרתי לו על אמא שלי, מהצד שני, היתה משמיעה לי מוזיקה קלאסית ומכיוון שהכריחו אותי גם ללמוד פסנתר וניגנתי המון מוזיקה קלאסית, פיתחתי קצת אנטי לקלאסית, למרות שעם הזמן חזרתי לשמוע חלקים מובחרים ותוך כדי דיבור, הקשבנו לשירים שבחרתי מהיוטיוב. מדי פעם השתתקנו והפניתי את מבטי לנוף החשוך שחלף מימיני אבל זו היתה שתיקה נעימה ולא מכבידה והרגשתי בסדר. לא בהיי או בהתלהבות מטורפת, כלומר, בסדר.

בכניסה לאמפי הוא הזמין לשנינו כוס בירה וכשסיימנו לשתות, נכנסנו והתיישבנו במקומות שלנו. הייתי רעבה ואמרתי לו שחבל שלא קנינו משהו לאכול וכך מבלי לענות לי, הוא קם, קיפץ לו במדרגות, בין האנשים היושבים, יצא לדוכני האוכל בחוץ וחזר עם בקבוקי מים ושוקולד. וואלה, לא ידעתי איך לאכול את כל העניין הזה. זה פתאום נראה לי מטורף וגדול עליי. סימסתי לחברות והן הרגיעו אותי "תרגעי ותהני ותשלחי תמונות!" אבל בכל זאת, דייט ראשון בהופעה בקיסריה, יש יותר מוגזם מזה? הרגשתי שמדייט ראשון עברנו בשעה וחצי נסיעה לדייט עשירי ומי יודע, אחרי ההופעה בטח כבר נרגיש חודש ביחד. המחשבה הזו לא עשתה לי טוב בכלל ורציתי להגיד משהו אבל גם התרגשתי לקראת ההופעה שעמדה להתחיל ולא רציתי להעכיר את האוירה. הופעה, תהני, אמרתי לעצמי.

הסאונד היה גרוע וזה מעט פגע באיכות וטיב ההופעה אבל עדיין, מאוד נהניתי. חלק מהשירים גרמו לי לשיר ולנענע את הגוף בישיבה, מה שהצחיק אותו שהצחיק אותי. אני חושבת שהוא הביט בי בעיניים מחבבות, וכפידבק, הרגשתי מאוד בנוח. הישיבה הצמודה גרמה לרגליים שלנו להתחכך וזה היה המגע הפיזי היחיד שהיה ביננו. הוא לא ניסה לגעת בי, לחבק אותי או משהו דומה, רק ישב צמוד והוא גם לא כל כך אשם, לא היתה ברירה כי האמפי היה מלא עד אפס מקום.

בדרך חזרה אמרתי שאני מורעבת ובאמת, יצאנו ב- 18:00 ולא הספקתי לאכול אבל גם היה מאוחר ולמחרת יום עבודה ולכן מיד הוספתי שאחטוף משהו בבית. הוא הציע לעצור באם הדרך והתיישבנו שם, הזמנו כמה מנות ובירות. הוא דיבר ואני בעיקר הקשבתי ומידי פעם איבדתי עניין וריכוז. הרגשתי עייפות מצטברת והאוכל הכביד עלי מאוד. הכל פתאום הרגיש מוזר ולא נכון ואי נעימות כשהבנתי שהכרטיס עלה כ- 300 שקל ולכן התעקשתי לשלם את החשבון. אמנם לא כיסה את הכרטיס ועדיין, הרגשתי הרבה יותר נוח כך. פחות מחויבת וחייבת.

כשנפרדנו, הוא אמר שהיה לו ממש כיף והודה לי שזרמתי עם ההופעה ואני צחקתי ואמרתי שלא זרמתי בכלל, הוא לגמרי הכריח אותי אבל שהיה ממש ממש כיף ואני זו שצריכה להודות לו. הוא ניסה להתקרב ולנשק אותי אבל בתיאום ניגודי ובאמת בלי כוונה, בדיוק סובבתי את הגב ויצאתי מהרכב. הוא צחק ואמר "פספסתי..תחזרי רגע" ואני חייכתי ואמרתי "נראה לך? זה היה בכוונה. ממש לא פספסת.. סתם נו, אני באמת חייבת לעלות. מתה לישון" ושוב תודה ושוב ביי ועליתי הביתה.

נרדמתי בשעה 2 לפנות בוקר כשאין לי מושג איך אני מתעוררת בשעה 06:30.

בבוקר הוא סימס לי בוקר טוב ועניתי בוקר טוב חזרה. בצהרים הוא שלח לי נשיקה ואני החזרתי סמיילי. בערב הוא שלח משהו לא ברור, כלומר שלא הבנתי את הכוונה מאחוריו אז שוב שלחתי סמיילי ועכשיו הוא סימס "מה שלומך ואם מתאים, אולי נפגש מחר". חושבת מה לענות חזרה…אין לי שום רעיון איך להגיב שלא יפגע אבל גם שיסביר שאין מבחינתי שום כוונה להמשיך. אני כל כך עייפה שאולי עדיף שלא אגיב עכשיו בכלל ומחר אתקשר ואדבר איתו בטלפון. נראה לי מאוד לא יפה לכתוב משהו דומה בוואצאפ ובכל זאת, אני מאוד מעריכה את הדייט ובאמת מאוד נהניתי.

בינתיים, בעולם אחר, ההוא שחזר מהכפור הסיר את החסימה מבלי שידעתי, החצוף. לא הצלחתי להבין למה הוא עשה את זה, אז שאלתי וביקשתי להחזיר את החסימה כי כך צריך לעשות אבל הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ומאותו רגע, כבר לא שמעתי כלום. חצוף כזה.

The winter is comimg

התעוררתי הבוקר עם עצב עמוק בלב. בדקתי שוב ושוב את הוואצאפ וכל מה שראיתי זה את ההודעה האחרונה שלי. נחסמתי. לבקשתי אמנם ובכל זאת, זו הרגשה זיפתית והחלו לרדת לי דמעות של עצב עמוק כזה, בלב. לא בכי היסטרי, לא שטף של דמעות אבל דמעות, שזולגות מבלי שהתבקשו בכלל לזלוג ועוד בבוקר. נכנסתי להתקלח עם דמעות, התלבשתי עם דמעות והברשתי את השיער והדמעות לא הפסיקו, ניסיתי להגיד לעצמי שזה בסדר, הכל בסדר. היינו שם כבר קודם ו…די נו, תנשמי עמוק ותירגעי. הכל טוב.. אבל לא הצלחתי. הפעם זה הרגיש אחרת, זה הרגיש סופי.

ידעתי שהרגע הזה יגיע ונאבקתי עם עצמי לא למתוח את הרגע עוד ועוד והנה, אני מצטערת שלא גררתי אותו עוד קצת. אני מרגישה שלא שאלתי את כל השאלות שתקועות לי בבטן, לא הספקתי כלום, כאילו שיש משהו שהיה צריך להספיק ובכלל, איך לעזאזל אפשר לוותר עלי? שאלתי את עצמי שוב ושוב אבל כנראה שאפשר. הנה, עובדה.

בדרך למשרד, חיברתי את הנייד לרכב ושמתי את השיר שהוא הקדיש לי בפול ווליום והדמעות כבר לא זלגו ורק העצב נשאר. מין עצב עצוב, מוזר ומוכר. ברמזור בדקתי שוב. כן, אני עדיין חסומה, כאילו שמשהו השתנה מלפני חצי שעה אבל אז גם ראיתי שקיבלתי הודעה מאיזו קבוצה לא ממש פעילה, מישהי תהתה "אני מגיעה לארץ עוד שבועיים, אולי נארגן מפגש?". מתוך העצב, קפצתי וכתבתי "יאללה, מפגש. אפשר אצלי. בכיף" כי כשעצוב, עדיף להיות עסוקים.

מאותו רגע התחיל גל של הודעות לחיפוש תאריך שיתאים ותוך כמה זמן, נבחר תאריך שהתאים לכולם, ואז מישהי כתבה "זה ערב שישי אז זה מפגש עם בני זוג, נכון?". הנה חזר לו בכיף העצב והזיפתיות, באמת תודה רבה והדמעות שוב איימו להציף אותי אבל עניתי "בטח. מה שתרצו, מבחינתי אין בעיה". זיפת.

 

Anytime, anyplace, anywhere, any day

אתמול בבוקר, סוף סוף הגשמנו חלום ויצאנו 8 חברות טובות לטייל ברחבי הארץ או יותר נכון, לטייל באחד מנחלי הצפון. בתכנון המקורי היינו 15 אבל איכשהו לכמה לא הסתדר והחלטנו שלא משנים תאריך כי תמיד תהיה מישהי שהתאריך לא יתאים לה.

התעוררנו די מוקדם כשגלי מציפה הודעות בסטטוסים מבקשת שבשעה 08:00 נהייה מוכנות. לילה קודם, כיוונתי שעון לשעה 06:00 אבל לא הצלחתי להירדם ונותרתי ערה עד שעה די מאוחרת, אני זוכרת שראיתי את השעה 03:50 ואחר כך, כנראה נרדמתי. כך כשהשעון צלצל, סובבתי לו את הגב ומילמלתי לעצמי שאף אחד לא רודף אחריי. זה אמור להיות יום כיף, לא יום עייף אבל גלי הפציצה והטרידה עד שנמאס לי וקמתי.

מסתבר שאני לא היחידה שהתקשתה להתעורר וכך 8 בנות, שני רכבים, אחד לבן והשני שחור, יצאו לטייל בצפון באיחור של שעה וחצי. בדרך עצרנו פעמיים לקפה וכשהגענו לנחל נוכחנו לראות שאין יותר מדי אנשים וזה שימח אותנו מאוד. התארגנו די מהר שזה בעצם להוריד הכל ולהישאר רק בבגד ים ונעליים. את הנייד והמפתחות של הרכב הכנסתי לנרתיק אטום מים, תליתי אותו על הצוואר כדי שיהיה לי נוח וצעדנו מהחניון לכיוון תחילת המסלול.

היה כל כך חם ומהביל בחוץ והמים הקרירים היו ניגוד נעים לכל החום הזה וברגע שכל הגוף היה בתוך המים, החום לא הורגש כלל והתחלנו לצעוד, להשתכשך, מדי פעם המים עברו את קו הראש ואי אפשר ללכת, רק לשחות וזה כיף כל כך. צחקנו ושרנו, דיברנו וניזכרנו בכל מיני חוויות שקרו לנו ושוב התפקענו מצחוק וכל פעם, מישהי אחרת בתורה, אמרה "איך לא עשינו את זה קודם? חייבות מסורת. טיול בנות לפחות פעם בשנה. עוזבות הכל ונוסעות!" וכולנו הסכמנו ואני הוספתי שיכול להיות אחלה גם טיול בנות לחו"ל כי משום מה נסיעה לחו"ל מעט בוערת בי. אני מתקשה לחזור לשיגרה אבל זה לפוסט אחר.

באחד המקומות שבו הנחל הופך לעמוק יותר, תוך כדי שחייה הרגשתי שהכובד על הצוואר הפך פתאום לקל יותר. שלחתי יד לכיוון הנרתיק וגיליתי ש.. אין נרתיק. הוא השתחרר מהשרוך וצלל לקרקעית הנחל. הלב שלי עצר. הבנתי שאני בצרות. החלק הזה של הנחל עמוק, המים עכורים ולא אצליח למצוא את הנרתיק. קראתי לשירלי ששחתה לידי ובלי מילים, הראיתי לה את השרוך בלי הנרתיק. היא מיד נלחצה ואמרה "אוי לא מינה. איך זה קרה? לא קשרת את זה חזק? איך זה השתחרר?? אוי ואבוי, אוי ואבוי" וכל אוי ואבוי שלה, הלחיץ אותי עוד יותר. נתתי לה את משקפי השמש שלי כשאני שומעת אותה מתחילה לבקש עזרה מכל מי שעבר שם לעזור לי למצוא את הנרתיק ואני בינתיים התחלתי לצלול במקום שבו חשבתי שהנרתיק נפל. פקחתי עיניים במים וכל מה שראיתי זה רק חול ובוץ ומלא עשבים וידעתי שאין לי סיכוי בלי משקפת. פשוט אין סיכוי. ניסיתי לחשב בראש מה יקרה אם לא נמצא. הנייד הלך. גלקסי 9 שרק לא מזמן קניתי אחרי שה-8 שלפניו נשדד ב- SF, מילא. המידע מגובה, הכל סבבה. זה רק עניין של כסף. המפתחות והשלט? אזמין פורץ, יש רזרבי בבית, הכל בסדר וניסיתי לשכנע את עצמי שזה רק עניין של כמה שעות. נמשיך את המסלול, מקסימום אתקשר לאבא ואטריח אותו להגיע עם הרזרבי ודי, הכל בסדר, ניסיתי להרגיע את כל הבנות, באמת, לא בא לי שזה יהרוס את הטיול אבל זה לגמרי התחיל להרוס לי ושירלי המשיכה לבקש עזרה ובגדה שמעבר צצו לפתע 6 בחורים שנראו בגילנו וחזרו את המסלול בשביל היבש. נראה שגם הם בסוג של טיול בנים. שירלי ביקשה גם מהם לעזור, הם הסתכלו אחד על השני, צחקו ואחד מהם אמר "יאללה?" וכולם הורידו חולצות, נכנסו לנחל והחלו לצלול ולחפש את הנרתיק. 5 דקות ארוכות ארוכות, כשאני מחשבת מסלול מחדש והם צוללים וצוללים, לפתע יצא אחד מהם, עם היד מושטת למעלה כשהנרתיק בידו והנייד, לא פחות ולא יותר מצלצל ובחיוך אומר לי "יש לך טלפון". קפצתי עליו בחיבוקים ושירלי אמרה לו "תקשיב, אתה יותר טוב ממפעל הפיס, נשבעת לך" ועדי "איזה חמודים אתם שקפצתם מיד למים, מינה את קולטת??" ולא, לא קלטתי, הייתי עסוקה בלחבק את אותו אחד שמצא ולהגיד לו מלא פעמים תודה ושאני ממש מודה לו, ועוד כל מיני תודה ועוד חיבוק והוא, הוא רק חייך ושאל "מאיפה אתן?" וכל אחת אמרה מאיפה היא, חוץ ממני כי בדקתי מי המטורלל שחייג אלי בדיוק כשהנייד צלל, וגיליתי שזה היה רוני אז התקשרתי אליו מתוך הנרתיק ואמרתי לו שהוא מטורלל ושלעולם לא יתקשר אלי כשהנייד בתוך נחל כשהוא מת מצחוק לשמע הסיפור ולבסוף סיכם שיש לי יותר מזל משכל או בעצם, יותר בלונד וציצי ורק לי יכול לקרות ש- 6 גברים יקפצו לתוך בוץ להציל את הנייד שלי, אפילו לא אותי. את הנייד.

וכך טיול הבנות חבר לטיול הבנים והמשכנו יחד עד לסוף המסלול כשמציל הנייד ששמו בישראל הוא אסף ואני, הולכים זה לצד זו ומשוחחים בשיחת היכרות נעימה ומוקירת תודה. כבר לא ידעתי איך להגיד לו תודה וכשהגענו חזרה לרכבים, הוא הצליח לקבל הבטחה שבדרך הביתה, נעבור דרך הבית שלו, לראות את הפרים. הסתבר שיש למשפחה שלו עסק לגידול פרים ועכשיו זה בדיוק הזמן להאכיל את העגלים במטרנה.

ובכך בדרך הביתה שהתארכה עד למאוד, עברתי דרך הבית שלו, שנים שלא נכנסתי למושב הזה וכשאמרתי שיש לי הרגשה שהזמן עמד מלכת, הוא תהה אם זו היתה מחמאה או עלבון והבטתי סביבי וחשבתי "לגמרי עלבון" אבל אמרתי "דווקא יש קסם בהרגשה ששום דבר לא השתנה מימי קום המדינה" במעט עוקצנות אופיינית לי שמגיעה תמיד ברגעים הכי לא נכונים. בכל מקרה, נפרדתי ממנו תוך כדי החלפת מספרי טלפון וקבענו להיפגש מתישהו בקרוב שזה בדרך כלל משפט שנאמר כששני הצדדים יודעים שזה לא יקרה כי, ככה, אין ממש סיבה.

פעם, נסעתי עם ההורים לשבוע נופש בארץ. נראה לי שזה היה לחוף הבונים. הייתי בכיתה א' או ב' ולמשפחה ששהתה בקרוון לידינו, היו שני בנים, אחד מהם התחבר איתי וכל הנופש היינו צמודים אחד לשנייה ובסוף השבוע, החלפנו מספרי טלפון וכתובות ומיד שהחזרנו, התיישבתי לכתוב לו והוא מעולם לא ענה לי ומאז הבנתי שככה זה אחרי נופש, סתם מבקשים, זה לא באמת שמישהו מתכוון להתקשר.

משם כיוונו את הוויז לכיוון "ארומה" כי ממש רצינו לשתות קפה. זה הביא אותנו לגלות שהמקום סגור ונזכרנו שבעצם אנחנו בעיצומו של ערב חג ולכן הכל סגור. ניסיון שני למציאת ארומה בסביבה הביא אותנו להבין שאין. כל כך רציתי קפה עד ששירלי אמרה "אולי קפה קפה? בואי נראה אם יש משהו בסביבה". למי אכפת? העיקר קפה. הוויז הביא אותנו לעוד סניף סגור וכשנוכחנו לדעת שהמחשבה על קפה הולכת ומתרחקת, הבנו שאין ברירה וקפה יהיה רק בבית. תוך כדי כל זה, הסתמסתי עם ההוא שחזר מהכפור שהמשיך להמיס את הקרח מסביב לליבי ובכל פעם שהוא מסמס לי, בא לי לקפוץ עליו בנשיקות. לא יודעת מה היה קורה אם הייתי רואה את ההודעה האחרונה שלו, כשעוד הייתי באזור. סביר להניח שהייתי נפרדת מחברותיי והולכת איתו לעולם שכולו כפור, קרח ורוחות עזות מתוך אמונה שהלב שלי חם מספיק בשביל לחמם את שנינו, לפחות ללילה אחד, לפני שהכפור יחדור שוב לעצמותיי ואולי לא, כי אולי המפגש היה מעלה רגשות אחרים, של ריחוק וניכור ואולי אפילו דחייה ואז החורף היה מגיע בכל עוצמתו. אין לדעת.

הגענו לתל אביב, פיזרתי את החברות, נסעתי להורים, עליתי לחדר שלי, התקלחתי והתארגנתי וגם גיליתי שאין לי יותר מדי בגדים אצל ההורים. אכלתי מכל הסירים, שתיתי כוס וחצי יין וחזרתי הביתה, לדירה שלי לסימוסים אינסופיים עם ההוא שחזר מהכפור כשאני מנסה לשכנע אותו להתקשר אלי ולא ברור למה אני לא מתקשרת בעצמי, תכלס, אולי כי ידעתי עמוק בתוכי שהוא לא רוצה ולכן זה חייב לבוא ממנו. משגעת אותו שוב ושוב ועוד ועוד ויש לו סבלנות, לפעמים נראה שהוא מתחיל לאבד אותה ולא, הוא עדיין עונה בסבלנות ומצחיק אותי כשאני מתעקשת לזעוף ואז אני פתאום אוהבת אותו יותר והוא פשוט מסרב להתקשר אלי וזהו וזה תקוע לי ובמורד הגרון מתחלקת מועקת עלבון כזה לא ברור, למה לא לרצות לדבר איתי כשאנחנו שעות מסתמסים? אני לא מבינה. נדבר, נצחק, נתעכן ונסגור. לא מכל דבר צריך לעשות סיפור וזה הפך נקודה שצריך לפתור ואני מנסה לפשט את הדברים כדי למוסס את העלבון שאני חשה ולא מצליחה עד שאני מוותרת לו כי התעייפתי ואני מנסה להירדם והעלבון מציק לי. אולי כי אני כל כך רגילה שרוצים להתקשר אלי ואני מעט מאוד נתקלת בסירוב מסוג זה? אבל לא. זה לא זה. ממש לא זה.

שוב לקח לי המון זמן להירדם ואז התעוררתי והיה לי חם אז קמתי והבנתי שהבוקר אמנם עוד רחוק אבל קבעתי עם עדי לריצה ועדיף שאשאר ערה. לפנות בוקר, קראתי שוב את כל התכתובת והתמונות שהוא שלח ואני מסרבת לקבל שאביר חלומותיי, הגבר שיש לו את הפוטנציאל הכי גבוה להיות אהבת חיי, זה שמכיר אותי, כרגע, הכי טוב. בעצם…זה לא נכון, הוא היחיד שאי פעם יכיר אותי הכי טוב, זה שיודע להרגיז אותי באותה מהירות שבה הוא מרגיע אותי. שיודע שאני אשחרר אותו רק כי אני אוהבת אותו ויודעת שהוא משחרר אותי, רק כי הוא אוהב ורוצה אחרות יותר מאשר אותי ועם זאת, אני מסרבת לקבל שיש שני אנשים, שמעבר לכל זה, הפכו לחברים טובים שיכולים ומסוגלים לדבר על הכל, דווקא הם, לא מסוגלים לדבר בטלפון.

יום אחד נשב על המרפסת בדירה שלי, נספור עטלפים מהעצים הסמוכים ואני אשגע אותו ואציק לו למה אז (כי זה יהיה במרחק של שנים) כשביקשתי שיתקשר, הוא לא עשה זאת. אם הייתי יכולה, הייתי אומרת לו "די נו, בוב, לא עדיף להימנע מזה ולחסוך לעצמך ניג'וס עתידי ופשוט…להתקשר? בשבילך, לא בשבילי".

הנסיכה והצפרדע.

אמש, בתום כתיבת מייל ארוך לאהבת חיי הפוטנציאלי (הוא כתב, אני רק גונבת), נכנסתי למיטה ויצא לי לחשוב על האגדה של האחים גרים, הנסיכה והצפרדע. למי שלא מכיר או זוכר, אספר בקצרה שבת המלך יצאה לשחק בחצר הארמון בכדור הזהב שלה, הכדור נפל לבאר שהתבררה עד מהרה כבאר משאלות עמוקה ועתיקת יומין, צפרדע אופורטוניסט, שהמתין בשקט בדיוק לרגע מכונן זה, הציע את שירותיו כנגד יחסי חברות, רילוקיישן לארמון כולל ארוחת שף ואף, כך אומרת האגדה, דרישה לנשיקה על השפתיים בתמורה להשבת הרכוש. לאגדה יש מספר ואריאציות שנוגעות למידת ההסכמה של הנסיכה, אולם, בסופו של יום, היא נשקה לו, הצפרדע הפך לנסיך יפה תואר והשניים חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

הסיפור הזה הותיר בי תהיות ושאלות ואפשר לדבר רבות על האהבה המפוקפקת ביניהם שהחלה מסחיטה ואיומים, אב שהתערב אבל גם על נסיכה לא מתייפייפת שהרשתה לעצמה להביע את דעתה בגילוי לב לא אופייני לאגדות מהסוג הזה אבל אותי הטריד משהו אחר לגמרי. עד כדי כך, שקמתי מהמיטה ופתחתי את הלפטופ והתחלתי לחפש סיפורים ואגדות שיספרו על נסיך שנשק לצפרדע בת או צפרדעית שמצאה את נסיך חלומותיה ולא מצאתי אף סיפור כזה.

תהיתי מה מבדיל בין קודש לחול, או מה מבדיל בין המינים, אולי זו הרדידות של הגברים שרואים רק מה שהם רואים ולכן לא יחשבו לנשק צפרדעית מנימוקי פחד של אורך טווח ופחד מדיור משותף? ואולי זה דווקא העומק הזה של הנשים, שמצליחות בחוכמתן, לזהות נסיך מבין לא מעט צפרדעים ומתהדרות בתכונה הזו שפטורה מחובת הנמקה "אינטואיציה נשית" ואולי זה, בסופו של דבר, רק גמישות והיכולת ראייה למרחק שיש להן ואין לגברים והרי שנשים מתחתנות מתוך אהבה אך גם מתוך אמונה וציפייה שיהיה כיף וכי הוא עוד ישתנה לעומת גברים שהם יתחתנו מתוך אמונה וציפייה שיהיה בהחלט כיף כי אנחנו לעולם לא נשתנה וזה קצת הצחיק והעציב אותי בו זמנית שהרי אישה ממוצעת צריכה לנשק עשרות ואולי אפילו מאות צפרדעים כדי למצוא נסיך אמיתי אחד. פה ושם חלק מתעייפות ונשארות ומשכנעות את עצמן שהפעם זה זה ולא נורא אם הוא לא נסיך, היא תהפוך אותו למלך ולפעמים לוקח שנים להבין שלא בכל צפרדע מסתתר נסיך ויש חלק המחליטות לחיות בבדידות בארמון רק כי לא הסכימו לנסות ולא האמינו שיש לזה סיכוי ולעיתים, בלי לדעת, הן היו במרחק יריקה מנשיקה של צפרדע החיים שלהן ויש גם את אלה, ששפר עליהן גורלן והן מצאו אותו, את אותו צפרדע שיהפוך לנסיך ואח"כ למלך ואז ברגע ההכתרה הוא אומר "שנייה רגע. לאן את ממהרת מותק? מה בוער לך? תקשיבי, אני עדיין צעיר. רילוקיישן כרגע, לא בא בחשבון, בדיוק עברתי דירה. בלעדיות? אין מצב, בדיוק הורדתי אפליקציית הכרויות… הביצה ענקית ויש כל כך הרבה צפרדעיות…בואי נדבר אחר כך, עוד שנה, שנתיים, גג 5" (זיבי 5, חלאס עם ה -5 הזה בכל מקום)

לא פשוט להיות נסיכה.

מהצד השני,  הצפרדעים. יש מכל הסוגים והצבעים, חלקם עלו לנסיכות ועושים כעת את כל הדרך חזרה לביצה כי הבינו שהיא לא הנסיכה בשבילם, חלקם נואשו מלחלום ויש להם בוס ושכר דירה על הראש והם משוטטים בביצה מחפשים דייטים ומסיבות ובר לשים עליו את כוס הויסקי שלהם, ויש גם צפרדעים שבוהים וממשיכים לטוות חלומות שווא על נסיכות אבל נשארים לשבת מול המחשב. יש צפרדעים שמאמינים שלא חובה לחכות לנסיכות ולנשיקות כדי להתרומם מחיי הצפרדעות ומנשקים כל יום נסיכה אחרת שהופכת אותם לנסיך לתקופה מוגבלת והעיקר שיחזירו לה את הכדור.

חשוב מאוד לזכור שיש דברים שקורים רק למי שמאמין באגדות וצריך להעז ולנסות ומנגד גם להזהיר את הנסיכים הזחוחים מדי, שגם אם לא כותבים אגדה על נסיך שנשק לצפרדע בת, לא יזיק להפעיל מדי פעם קצת "אינטואיציה נשית".

 

ולשאר אירועי היום (אתמול, שלשום) :

אחרי שיחה ארוכה עם הקיבוצניק שבה שטחתי את טיעוניי המעטים והסברתי למה עדיף שלא אגיע לקיבוץ לסופ"ש, הוכרע על ידי מחצית מהקולות כי אכן עדיף שאשאר בתל אביב עם הוספה ש"את לעולם לא תתקדמי אם לא תתני לאנשים שאוהבים אותך באמת, להיכנס לך ללב" אמר והשאיר אותי לקרוא בפעם השלישית, את אותו מייל שקיבלתי מההוא שחזר מהכפור ושוב הפשיר את מעטה הקרח שעטיתי על עצמי, עד לפעם הבאה.

 

 

 

What If God Was One Of Us

כשהתעוררתי הבוקר, לקח לי כמה רגעים כדי להבין איזה יום היום. אני בהרגשה שאני באיזה לופ אינסופי של שישי-שבת אבל הודעת וואצאפ מאבא הזכיר לי  שאמנם חול המועד, אבל נוכחותי במשרד היא חובה. הנה, ברוך השם, אני פה מול יותר מ- 100 מיילים שמחכים שאפתח אותם..

יום האתמול היה יום מאוד עמוס. הוא החל די מוקדם בבוקר בנסיעה לצפון הרחוק.  לנסיעה הזו הצטרפה חברה שהפעם האחרונה שראיתי אותה, היה באיזו פגישת מחזור שהיתה לפני כמה שנים ולמרות שהבטחתנו להיות בקשר, לא היינו בקשר בכלל ופגשתי אותה במקרה בשבוע שעבר ואמרנו אחת לשנייה "חייבות להיפגש" והנה, היא התקשרה ובניסיונות לקבוע, סיפרתי על הנסיעה הצפויה והיא שאלה אם בא לי שהיא תצטרף. בטח, בכיף.

בדרך התעדכנו זו בחייה של זו. היא סיפרה על תומר שאותו הכירה בזמן הצבא, הוא שירת בבסיס ליד, הם הכירו באוטובוס והתאהבו והיא היתה מאושרת אבל אחרי חצי שנה הוא פשוט נעלם לגמרי. כלומר, זה לא שהוא מת חס וחלילה אלא שפשוט בוקר אחד, לא ענה לה יותר לטלפונים והתחמק מכל אינטראקציה איתה, זה גרם לה לשיברון לב ולחוסר בטחון בעצמה במי שהיא ובאיך שהיא נראית ובחוסר אמון מוחלט במין השני. היא ניסתה להכיר אחרים אבל אף אחד לא קלע לטעמה ומילא ידעה את הסוף ונמנעה שוב ושוב ושוב עד שאף אחד לא הציע יותר והיא לא רצתה יותר או כך שיכנעה את עצמה. ואני שומעת אותה, מקשיבה למילים שהיא אומרת ולטון הדיבור שהופך לשקט יותר ויותר ומנסה להבין איך מישהו שכל כך אוהב יכול להעלם כך פתאום ולהפוך לזר מוחלט? למה לא להגיד שהוא רוצה להיפרד, למה לא להסביר כדי לסגור את פינת התהיות והמסקנות שאליה היא הגיעה במהלך השנים, למה לברוח?! זה באמת יותר קל לברוח? איפה המצפון שלו ולמה הוא לא מציק לו עד כדי כך שיחליט, אפילו היום, אחרי כל השנים האלה, להרים טלפון, להסביר את עצמו ולבקש ממנה סליחה. זה כל כך ישחרר אותה.. וככל שחשבתי על זה יותר, התעצבנתי והתעצבתי לסירוגין. לא היו לי מילות נחמה עבורה, חזרתי ואמרתי את המשפט הקלישאי "עדיף לך בלעדיו" אליו הוספתי עוד כמה משפטים דומים אבל בסופו של דבר, ידעתי שבתוך תוכה, היא אדם מאוד עצוב.

כל זה גרם לי להציע לה לצאת איתי בערב והבטחתי שיהיה כיף כשלפתע הנייד צלצל ועל הקו היה הקיבוצניק. החלטנו לשמור על ניתוק בזמן הקרוב כדי לבדוק מה אנחנו מרגישים או יותר נכון, כדי שהוא יפנים שאני לא האחת בשבילו והנה הוא שובר את הדממה. לא רציתי להשאיר אותו ללא מענה אז עניתי כשאני מתריעה שאני לא לבד ברכב והשיחה נכנסה לדיבורית. זה גרם לשיחה להתקצר עם הבטחה שאחזור אליו יותר מאוחר. מה שקרה בפועל זה שאמנם ניתקנו אבל דמותו צפה באויר הרכב וכך נאלצתי להסביר לנאוית את סיפור הקיבוצניק כשאני מבינה, תוך כדי דיבור, שהסקס איתו פשוט אלוהי. הסקס עם הקיבוצניק היה הסקס הכי טוב שהיה לי אי פעם וההבנה הזו פתאום חלחלה והתבאסתי בשביל כל אלה שהיו לפניו ועל אלה שיהיו אחריו עם הרף הגבוה שהוא הציב. זו האמת, ואין להתכחש לה. הוא לגמרי הסקס הכי טוב שהיה לי וכשחזרתי אליו יותר מאוחר, אמרתי בכנות שאני יודעת שאנחנו אמורים להיות בנתק ואני לא אומרת שאני חוזרת בי או שאני רוצה שנהיה יחד אבל שידע שהסקס איתו כל כך אלוהי שרק הזיכרון מהפעם האחרונה עושה לי חשק אדיר לפשק רגליים. הוא ענה שהוא בדרך וטרק את הטלפון. זה כל כך הצחיק אותי והיה לי ברור שגם הוא צחק כי אנחנו בכל זאת, כשעה נסיעה אחד מהשנייה ולכן אין סיכוי שהוא באמת בדרך. כך שהתארגנתי לצאת בכדי לאסוף את נאוית, כפי שהבטחתי לה וכפי שקבענו וכשכבר הייתי לבושה ומאורגנת,שמעתי דפיקה בדלת, פתחתי והקיבוצניק עמד בפתח, תוך שניות, הייתי ערומה, על המיטה כשהרגליים שלי מפושקות.

מסוחררת ומסופקת מעל ומעבר ובחיוך שלא נגמר, נכנסתי לרכב ונסעתי לנאוית לאסוף אותה לדייט שקבענו. הקיבוצניק ניסה לשכנע אותי להישאר איתו אבל לא רציתי לבטל. הרגשתי אחריות מסוימת לעודד את רוחה וחשבתי שזה יהיה טוב לצאת מהבית ולעכל את מה שקרה. אספתי אותה ויצאנו לאיזה בר שלא הכרתי ולא נכנסתי אליו קודם לכן למרות שעברתי שם כמה וכמה פעמים. היה די נחמד ובהתחשב במה שהיה קודם עם הקיבוצניק, כל הערב זרחתי והרגשתי שכולם מרגישים שאני זורחת וכתוב לי על המצח "עשיתי סקס אלוהי ממש לא מזמן". הקיבוצניק המשיך לשלוח לי ווצאפים מלאי זימה, מה שגרם לי מעט להשתגע כי כל כך צחקתי וחייכתי לכל עבר, שהברמן היה בטוח שאני מעוניינת וביקש מספר טלפון תוך כדי שהוא מוזג לי ויסקי יפני משובח. זה שישב לידי, היה בטוח שאני חוזרת איתו הביתה כי צחקתי וזרמתי ודיברתי ואפילו הזמנתי לי ולו צ'ייסרים. מי עושה כזה דבר אם לא אחת שרוצה לחזור איתו הביתה, לא? אבל כל מה שחשבתי עליו היה על הקיבוצניק ועל כמה שהסקס איתו אלוהי.

בדרך הביתה נמנעתי מלסמס לו וניסיתי לחשוב בהגיון אבל לא הצלחתי. גם עכשיו אני לא מצליחה ולפני כמה דקות סימסתי לו שאני מאוד אשמח לבלות איתו את הסוף שבוע הקרוב, כפי שהציע שנייה לפני שגמרתי בפעם המי יודע כמה…

 

קסור ואני

שמתי לב שבכל פעם שקסור מפרסם פוסט בישראבלוג, אני מקבלת על כך מייל. לא כי אני מנויה לבלוג שלו כי אני לא, אלא כי יש מישהו שאין לי מושג מי הוא, הטורח להודיע לי על כך. מרגיש לי כמו אובססיה אלי או אליו ו.. ובכן, אני חושבת שהגיע הזמן לעשות לזה סוף בפומבי ולהסביר שאין צורך. באמת.

קסור ואני לא בקשר כרגע. היינו ועכשיו כבר לא. אולי נהיה שוב יום אחד אבל החשוב הוא שזה לא עיניינו של אף אחד. זה קרה לכולנו, זה דרכו של העולם. פעם בקשר ופעם לא. לא המצאנו את הגלגל אבל אולי כדאי להבהיר משהו מהצד שלי : קסור לעולם יהיה אהובי. הוא לעולם יהיה חבר טוב שלי ולא משנה כמה זמן יעבור, איפה אהיה ועם מי, הוא תמיד בליבי. כן, גם כשאנחנו לא בקשר. יש קשרים מהסוג הזה. לא חייבים לדבר בכדי להרגיש קרוב או אהוב. אני יודעת שאם אי פעם הוא יצטרך משהו או סתם עצה, או כל דבר אחר, שנינו נהיה "שם" בשביל האחר. כי ככה זה שאוהבים.

קסור הוא אחד הגברים המדהימים שהכרתי ולכן, ההחלטה שקיבלתי לא להיכנס יותר לישראבלוג אינה קשורה אליו והיא החלטה שקיבלתי ביום שמחקתי את שני הבלוגים שהיו שלי שם ומאז אכן לא נכנסתי. פשוט לא יכולתי יותר עם המגיבים שבכל פעם, הרשו לעצמם יותר ויותר, הציקו ותקפו תקופה די ארוכה. השתדלתי מאוד להיות נחמדה ולהגיב ברוגע (טוב, לא תמיד..:-) ) והיחיד שידע כמה זה הציק לי היה קסור.

תחסכו לי את הדיעה שלכם לגבי הקשר שלי ושלו. תחסכו לי את הדיעה שלכם לגבי הפוסטים שלו, תחסכו לי את הדיעה שלכם לגבי התגובות שהוא מקבל, פשוט תחסכו לי את המסקנות שאתם מסיקים ביחס לזה. אף אחד לא יודע מה היה ביני לבינו ולעולם גם לא ידע אבל לעזאזל, היה ממש כיף.