זמן

מה אני אגיד לכם, לא רק שאין חיים אחרי המוות, יש עורך דין, צוואה וצווי ירושה, גילוי מצבה וכל מיני טקסים כמו סעודות שבכלל לא ידעתי על קיומן. חור בהשכלה. חוסר ידע מביש בעינייני דת ומוות אבל מעולם גם לא הרגשתי צורך להתעמק אם ובמה אוכלים אחרי גילוי מצבה והאמת שאף פעם לא הייתי בגילוי מצבה אז איך אדע שאחר כך יש סעודה? ובכלל, נראה לי שהעלבתי מישהו כשאמרתי "אני בכלל לא רוצה להיקבר. מצבה זה לא בשבילי. כשאמות, אבקש לשרוף את הגופה שלי ומיד אחר כך, אשאיר כסף לכרטיס טיסה לדרום אפריקה. שם יתבקשו יורשיי לעלות לכף התקווה הטובה ובדיוק במקום בו נפגשים שני האוקיינוסים, יפזרו את האפר שלי ויפרדו ממני לשלום. אחר כך, אכתוב הוראות הגעה ברורות למסעדה שזכורה לי לטובה, בכל זאת, צריך סעודה, לא ?" וסיימתי בזה שאני מתכננת לחיות עד 100 לפחות אז חלאס עם השיחות האלה. אני עדיין צעירה בשביל כל זה.

הבוקר התעוררתי אחרי חלום מוזר. חלמתי שאני מגיעה למישהי ביפו (שנראית בחלום כמו החברה הכי טובה של אמא) והיא מציעה להחזיר אותי בזמן בכדי לתקן טעויות אבל בכל פעם שאני מתקנת טעות אחת אני בעצם משנה את ההיסטוריה הפרטית שלי ובעצם עושה טעות אחרת והיא מעבירה אותי בזמן הלוך ושוב. בסוף החלום אני יושבת בחוף הים ומנסה לקבל החלטה..

Sponsored Post Learn from the experts: Create a successful blog with our brand new courseThe WordPress.com Blog

Are you new to blogging, and do you want step-by-step guidance on how to publish and grow your blog? Learn more about our new Blogging for Beginners course and get 50% off through December 10th.

WordPress.com is excited to announce our newest offering: a course just for beginning bloggers where you’ll learn everything you need to know about blogging from the most trusted experts in the industry. We have helped millions of blogs get up and running, we know what works, and we want you to to know everything we know. This course provides all the fundamental skills and inspiration you need to get your blog started, an interactive community forum, and content updated annually.

Epitaph

יש לי כך כך הרבה מה לכתוב ואני לא יודעת איך לכתוב את כל המחשבות האלה. איך אפשר לכתוב מי היה אבא בשבילי כילדה, כנערה, כבוגרת, כחברה, כשותפה לעסקים. איך אפשר לתמלל את כל שלל הרגשות שעברו בי מרגע הידיעה שהוא איננו עוד ועד לרגע זה?.

אחרי השבעה, עלינו לקבר. התרגשנו לראות את כל החברים שלנו מחכים לנו בכניסה לבית הקברות. עמדנו והתחבקנו סביב הקבר ואחר כך, נשארתי עם אמא לבד ובדמעות בחרנו אבן למצבה ומה יכתב על הקבר, מעבר לכיתוב הסטנדרטי. זה רגע שאזכור עוד הרבה זמן וישקף את מערכת היחסים שלי עם אמא.

יום למחרת נסעתי למשרד. כל הדרך חששתי ולא ממש ידעתי מה לעשות ואיך אני אמורה להרגיש. להיכנס למשרד שלי, למשרד שלו? לאסוף ניירת? לבדוק את היומן שלו? לא הצלחתי להחליט ובסוף נכנסתי ישר למשרד שלי. כולם הגיעו, אחד אחרי השני, לחבק אותי ולנחם אותי או שאני ניחמתי אותם שזה בעצם מה שקרה מהרגע שהוא נפטר, אני זו שמנחמת את כולם ואומרת שזה הטבע, זה גלגל החיים והכל בסדר. אבל לא באמת הכל בסדר ואני מרגישה שאין לי את "My person" לדבר איתו על אבא שלי. אחר כך החלטתי להיכנס למשרד שלו, לקחתי איתי כוס קפה, כפי שעשיתי תמיד, התנצלתי מראש בפני כולם על סגירת הדלת אחריי …התיישבתי בכסא שלו ובכיתי ובכיתי …. ואז חזרתי למקום שלי והתחלתי לעבוד ונשארתי במשרד עד לשעה מאוד מאוחרת באותו היום ובמחשבה לאחור, לא הצלחתי ממש לעבוד, יותר מרחתי את הזמן וריחמתי על עצמי ועל מר גורלי.

בכל הזמן והימים האלה, חברים עוטפים אותי כמעט בכל רגע נתון. אני חושבת שאם יש משהו שעשיתי נכון בחיים האלה הם החברים שלי. למדתי בגיל מאוד צעיר שזו מערכת יחסים שעלי להשקיע בה, למדתי שהיא חייבת להיות כנה, באהבה הדדית. לזכור תמיד שהיא אינה מובנת מאליה, לדרוש את היחס הנכון בשבילי וגיליתי שיש לי המון המון חברים. גם כאלה שהחשבתי אותם לרחוקים יותר למרות שהם גרים באותה עיר, גם כאלה שחיים בארצות רחוקות ובתמימותי חשבתי שרחוק מהעין זה גם רחוק מהלב, גם כאלה שהם חברים טובים אבל אנחנו נפגשים רק פעמיים בשנה וגם אחד שלא פגשתי מעולם … אני מרגישה שבורכתי בכל אחד ואחד מהם.

ניר קיבל את הבשורה משירלי ולא ידע את נפשו מרוב צער. אבא והוא אהבו מאוד אחד את השני והיתה ביניהם מערכת יחסים מעוררת השראה. אני חושבת שאהבתי מאוד לראות את שניהם מכבדים ונהנים זה מחברותו של זה. זה גרם לי לסוג של נחת, אם אפשר לתמלל זאת כך במרחק הזמן. ניר ראה בו דמות אב חזקה ולא האמין שאי פעם, מישהו כמוהו יכול למות אבל האבל שלו, אינו האבל שלי ולא יכולתי להכיל אותו או את הכאב שלו. הוא ניסה לעטוף אותי וביקש להשאר לישון איתי, הוא בודאי חשב שזה מה שאני רוצה או צריכה אבל אני הרגשתי שאני נחנקת וחיכיתי בקוצר רוח לשעת לילה שבו כולם ילכו ואשאר לבד עם עצמי. לא ידעתי איך להסביר לו שאני צריכה שקט בראש והנוכחות שלו גורמת לי לטפל בו ובצער ובכאב שלו אני לא רוצה לטפל באף אחד. אני רוצה מישהו שישב וישתוק איתי. בסוף הסברתי, הוא הבין והסביר ואני הבנתי והסברתי לו שהזמן שלנו נעלם מזמן… ומה שהיה ביננו, היה טוב ואנחנו צריכים להודות אחד לשניה שחווינו זוגיות ואהבה עמוקה שלא רבים זוכים לחוות במהלך חייהם. אני חושבת שהוא הבין למה התכוונתי, אני חושבת שהוא הבין שהוא לא בתחרות עם אף גבר אחר, שמקומו שמור בדפי ההיסטוריה האישית שלי אבל לא בעתיד שלי.

אפרופו זוגיות, שבוע לפני שאבא נפטר הכרתי מישהו, אפשר להגיד שהכרחתי את עצמי להכיר, הכרחתי את עצמי לצאת לדייט איתו והכרחתי את עצמי לחייך ולהתעניין ושיכנעתי את עצמי להיות יותר סבלנית אליו ולהתאפק לא לחתוך. הוא סימס כמה פעמים ולא הגבתי. הוא בטח כבר הבין שאני לא מעוניינת, לא? אני מרגישה מעט לא נעים מכל הסיטואציה ושעליי להסביר לו אבל מה אגיד? "תקשיב תשמע, לא עניתי לך לוואצאפ או לנייד כי אבא שלי מת"…?

אחרי כל הימים האלה, החלטתי לברוח תרתי משמע ובאישון לילה החלטתי לנסוע לחברים בצפון. היה כיף בלתי רגיל. סוף סוף נתתי לעצמי להירגע, לא לדאוג לאף אחד, לא לחשוב על אף אחד ובכל פעם שהתקשרתי לאמא היא סיימה את השיחה ב"תפסיקי להתקשר, הכל בסדר. אל תחשבי עלי בכלל" וזה גרם לי לבכות בעיקר כי היא יודעת שכל המחשבות והדאגה שלי מעתה והלאה יהיו רק אליה ועליה. שתיתי יותר מדי, אכלתי טעים ויותר מהרגיל וישנתי ממש ממש טוב. חזרתי הישר לאימון כושר ולאורן המאמן שלי שבכל פעם שאני נכנסת אומר "ברוכה הבאה" ואני משיבה לו בחיוך "לגיהנום" ובפעם האחרונה לא עניתי אלא חיבקתי אותו בחום והתאמנתי בכל הכוח.

ממש ברגע זה מתנגן לו תקליט בתזמון מופלא ומזכיר לי יום שבת אחד שישנתי עד מאוד מאוחר, והתעוררתי לקול מוזיקה בווליום גבוה עד למאוד ובכעס רב של נערה מתבגרת, ירדתי למטה וראיתי את אבא מחייך ואומר "באמת בוקר טוב לך!" ואני צעקתי "תנמיךךךך!!!" והוא ענה שיום יבוא ואני אודה לו על החינוך המוזיקלי שהוא מעניק לי. הזיכרון הזה גרם לי לחייך עכשיו. תודה אבא.

תודה לכל מי שהגיב בפוסט הקודם. רציתי להגיב לכל אחד ואחת מכם אבל זה מעבר ליכולתי בימים אלה. אני מודה לכם מאוד על הניחומים ועל המילים החמות. תודה רבה!

אבא רק שלי

כשהנייד צלצל שנייה לפני חצות, הבטתי במספר ולא עניתי. ידעתי מי מתקשר ומה הוא יבשר לי…

"המצב לא טוב, כדאי שתבואי". לא שאלתי כלום. עניתי שאני בדרך ואגיע הכי מהר שאוכל והוא, ד"ר נדב, ענה "סעי לאט, בזהירות. אני מחכה לך"

הוא שאל אם באתי לבד ועניתי שכן. לא רציתי להעיר את אמא. הוא שאל אם עוד מישהו צריך להגיע ועניתי שלא, זו רק אני וזה בסדר, אני בסדר. הוא סיפר שלא הצליחו להחיות אותו ושהוא מאוד מצטער ואני בכיתי. המון המון דמעות והוא אמר שוב ושוב שהוא מצטער ושאל אם אני רוצה לראות אותו, אם אני בטוחה שאני מסוגלת… נכנסתי לחדר והאחות הדליקה את האור ואבא שכב מכוסה לגמרי. ביקשתי שיורידו את השמיכה מהפנים שלו, והרופא שאל שוב אם אני בטוחה. בכיתי ועניתי שאני בטוחה. הוא שכב שם בעיניים עצומות, שלו ורגוע. נראה שהוא רק ישן. החזקתי לו את היד ולחשתי בבכי "תודה אבא. תודה. תודה על הלב הטוב שלך. היית אבא מדהים וחכם ואני כל כך אוהבת אותך. זה לא הוגן כל זה..". התקרבתי וחיבקתי אותו והרופא שם יד על הכתף שלי כמו עוצר אותי ואמרתי שוב "תודה אבא. על כל השנים. אתגעגע אליך ותחסר לי מאוד. אבא שלי" והאחות שאלה אם אני בסדר ואם אני צריכה עוד זמן וביקשתי עוד רגע לעמוד לידו לבד. חשבתי על אמא שישנה בזמן שהוא מת ואיך ובאיזה מילים אספר לה.

אחכ ירדתי למיון ובכיתי. אנשים עמדו בתור ואמרו "תרגישי טוב" ואני סיפרתי להם שאני בוכה כי אבא שלי מת ממש לא מזמן. אחכ קיבלתי צו פטירה והסבירו לי שאצטרך לדבר עם חברת קדישא בבוקר ואני חשבתי שוב מה אגיד לאמא? מישהו שאל אם אפשר לעזור לי וללוות אותי לרכב או שאולי הוא יסיע אותי הביתה כי במצבי אולי לא כדאי שאנהג אבל לא רציתי ובכיתי כל הדרך הביתה. בכיתי גם במקלחת וגם כשהכנתי קפה שלא שתיתי, בכיתי גם כשניסיתי רגע לחשוב אבל לא הצלחתי.

התקשרתי לשירלי וכשהיא ענתה בכיתי והיא צעקה "מה קרה?!" והבהילה אותי אז בכיתי יותר ואיכשהו הצלחתי להגיד רק "אבא שלי" והיא אמרה "אני בדרך" וידעתי שהיא תיסע מהר וזה גרם לי לבכות עוד יותר. רציתי להתקשר גם לחבר הכי טוב של אבא וחשבתי שאולי כדאי לחכות לבוקר אז ישבתי בספה וחיכיתי לשירלי וכשהיא באה בכיתי יותר. לא ידעתי שאפשר לבכות יותר. בכיתי עד שהגיעה השעה 7 בבוקר ונסעתי לספר לאמא, נכנסתי בדלת ועליתי לחדר שינה, הערתי אותה ואמרתי "אמא, בוקר טוב. מה שלומך? אמא, אני מצטערת..אבא נפטר ב 23:30 בלילה" ככה אמרתי, אחרי כל ההכנות מה ואיך לספר, זה מה שיצא והמבט המופתע שלה… המוות תפס אותה לא מוכנה והדמעות שהגיעו מיד לא הפסיקו המון המון זמן ובכיתי איתה ואמרתי שלא תדאג כי אני פה. גם אם היא לא רואה אותי, גם אם היא לא שומעת אותי, אני כאן, לידה.

אחכ נסעתי לחברת קדישא. שירלי רצתה לבוא אבל רציתי לבד. ישבתי שם ובחרתי קבר לאבא, בחרתי מיקום ובחרתי שעה להלוויה. אחכ המשכתי והזמנתי מודעה וממש ליד נכנסתי לחנות וקניתי מיחם כי חשבתי שבטח נצטרך. חזרתי לאמא שלא הפסיקה לבכות ואז הגיעו רותי ויואל שאמא התקשרה לספר להם ונשארו איתה כשאני נסעתי הביתה להתארגן להלוויה. שירלי בינתיים הודיעה לכל מי שחשבה שצריך לדעת והוצפתי בהודעות וטלפונים ולא הצלחתי להרגיע את המחשבות שהתרוצצו לי בראש…

הגיעו להלוויה המון המון אנשים. ניר עמד לידי ושאל אם אני רוצה שהוא יכנס לזהות את הגופה. הבטתי לתוך עיניו הכחולות ואמרתי שאני בסדר ויכולה להיכנס לבד. כשיצאתי ראיתי את כולם. כל כך הרבה אנשים וזה כל כך ריגש אותי שרק בכיתי עוד ועוד והם ניגשו אלי, כל אחד בתורו. משתתפים בצערך, הם אמרו. אני אמרתי "תודה. תודה שבאתם" ואני זוכרת ששיר אמר בחיבה ועם דמעות בעיניים "די אהובה שלי..זו מצווה להגיע, את לא צריכה להודות". אחכ כך עמדתי מול כולם. בכיתי והקראתי הספד שכתבתי ושיר.

"את יודעת? את אהבה אינסופית שלי" כך אבא אמר בטיול האחרון שלנו בחו"ל. ישבנו בזמן שקיעה מסביב לשולחן בחוף הים והקשבנו ללהקה מקומית מנגנת בוב מרלי. נזכרתי בזה בדיוק באותו הרגע שהורידו אותו לתוך הקבר.

מחר בבוקר נעלה לקבר של אבא ואחכ נתחיל את החיים בלעדיו ונחיה אותם בצחוק, עם המון זכרונות טובים, בגעגוע ענק ובאהבה אינסופית ולפעמים זה יהיה בסדר גם לבכות… כמו עכשיו.

ורבלית על ויסקי

ההתעסקות האובססיבית של אנשי ימי הביניים בנצרות ובישו, הניבו אינספור ציורים ופסלים של ישו, מריה הקדושה, השליחים ועוד כל מיני קדושים שכיום מעטרים את המרתפים ואולמות המוזיאונים באירופה הקלאסית. בימי הביניים נכתבו אלפי שירי אהבה לישו, אלפי הצגות, אלפי סיפורים ולמעשה רבי מכר בתקופה ההיא היו אלו שעסקו באהבתם הניצחית לישו ולנצרות. אי אפשר שלא לעצור ולהשתהות בדיבוק שאחז במילוני אנשים לאורך אלף שנה, ממש על גבול החולניות. אנשים דיברו, נשמו, יצרו, ציירו, כתבו, הלחינו וחלמו על ישו. בשבילו ובגללו.

יש דמיון בין האובססיה והטירוף של ימי הביניים לישו ולנצרות לבין מה שקורה היום עם האובססיה לאהבה. רוב השירים, הספרים, הסרטים נכתבים כמעט אך ורק על אהבה ונגזרותיה ונדמה שכל התרבות המערבית המודרנית ספוגה עד מאוד בחיפוש אחרי האהבה. לאן שלא תפנה אנשים מדברים על אהבה ובעיניהם אותו אור שהיה, כך נדמה לי, בעיניהם של אבות אבותיי לפני מאות שנים כשהיו מדברים על ישו הצלוב. כיום בנות בגיל ההתבגרות באזור 12-13 כבר מדברות על אהבה בכאב עצום, שנראה תלוש לחלוטין כשנזכרים שמדובר בסה"כ בילדות. סדרות טלויזיה על יחסים בכל מנעד אפשרי של איכויות, מטלנובלה דרך אופרת סבון ועד לסדרות אמריקאיות שזוכות לכתבות בכל מיני מוספים בעיתונים – מרתקות מיליונים ומשנות תפיסות עולם. אהבה והחיפוש אחריה ואחרי הישועה שתביא לחיינו ממלאים את חיי העולם המערבי כולו. נראה כי ישועה אחת החליפה באחרת…. נדמה לי שהמעבר בין חיפוש הישועה בעזרת ישו לחיפוש הישועה בעזרת אהבה תתרחש איפשהו בתקופת הרנסס שכן אז אנשים הניחו מעט לאהבת ישו ועברו לאהוב את הדברים שמסביבם, בסביבות המאה ה- 14 לערך. אם אכן אלף שנה הוא פרק הזמן שבו תופעה תרבותית מחזיקה מעמד כדיבוק אזי שליטתה של האהבה צפויה להסתיים סביב שנת 2300 שכן אז ימאס לאנושות מכל עניין האהבה ויחפשו ישועה במקום אחר.

במהלך 1000 השנים האחרונות נהרס המעטה המיסטי-מיסתורי מעל כמעט כל התופעות שבחיינו. למדנו שמחלות נגרמות על ידי חיידקים ונגיפים, ברק ורעם אינם זעמם של האלים אלא רק התפרקויות חשמליות, הרי געש ורעידות אדמה הם שחרור לחצים בין לוחות טקטוניים, השמיים לא בנויים משבעה רקיעים אלא ממרחב אינסופי משובץ בחומר ובאנרגיה.. וכך גם רגשות איבדו מהמעטה המסתורי שלהן שכן כבר במאה הקודמת הועלתה תיאוריה שאומרת שרגשות הן בסה"כ התפיסה שלנו לתחושות פזיולוגיות. למשל, לתחושות כמו נשימה מוגברת, החוורה.. כשנניח וכלב רודף אחרינו, למדנו לקרוא פחד.לרגשות רבים יש בסיס פיזיולוגי מוצק ומובן. צמא, לדוגמא, הוא תחושה (שרובנו לא קוראים לה רגש רק מסיבות תרבותיות לדעתי). לתחושות כמו רעב, צמא, פחד ותשוקה יש לא רק בסיס פיזיולוגי מוצק אלא גם הגיון אבולוציוני-שרידתי מובהק. גם לרגשות יותר "עדינים" כמו עצב או קנאה אנחנו לא מייחסים איזו מיסטיות מיוחדת, הם משקפים מצבים מוחיים ספציפיים. אנחנו יודעים שבמובן מסויים אנחנו לא יותר מאשר סכום של הורמונים ואותות עצביים. ועם זאת, זה שלמדנו איך נוצר ברק או מהו ההסבר הפיזיולוגי לתחושת פחד, לא גרם לנו להפסיק להעריך את עוצמתו של הטבע או להפסיק לפחד.

ואחרי כל זה, כלומר אחרי כל הנכתב לעיל : העולם היום שונה ללא הכר מהעולם של המאה הארבע עשרה, אבל מבחינת התפיסה של הרגש הזה שנקרא אהבה, לא זזנו מילימטר. יש איזו אמונה שלאהבה יש קיום חיצוני ממשי, כלומר אנשים מאמינים שאהבה היא משהו, סוג של חפץ, מאמינים שהיא מונחת שם איפשהו ורק צריך למצוא אותה. מתייחסים לאהבה כאילו הייתה סוג של פרס ומטרתנו בחיים היא למצוא אותו ולהיוושע (יש מילה כזו?). אנחנו יודעים שפחד ותשוקה, עצב ושמחה, קנאה וכעס הם רגשות שבאים והולכים, אנחנו גם יודעים שאין בהם שום דבר מיסתורי, הם תגובות למצבים משתנים. אבל כשמגיעים לרגש ששמו אהבה פתאום אנחנו מצפים לאיזה נחשול שיביא לנו את האושר האלוהי המובטח. והכי גרוע זה שבעוד שרגשות אחרים כמו קנאה או שמחה הם רגשות ברורים, עם סיטואציות ברורות שגרמו להם, אהבה היא מין מושג ערטילאי, חלקו שאוב מכתיבתן של דמויות, רובו שאוב מסרטים הוליוודיים ומכיוון שכך, עולה החשד שהיא המצאה, פיקציה מוחלטת, שהיא בסה"כ תקווה של בני האדם, שעברו מתקווה שבן האלוהים יחזור ויקח אותם מפה לתקווה שתגיע האהבה ובמתיקותה תסדר את חוסר יכולתנו להתמודד עם הקיום שלנו.

כשמנסים לפרק את האהבה לגורמיה, כשמנסים להבין למה בעצם מתכוונים כשאומרים את המילה, רואים את האמת האפורה מאחורי הפיקציה הזוהרת: תשוקה מינית, בדידות, רצון למשפחה וצורך בחברות ובשיח. כל אלה מובנים כל אחד בפני עצמו וחסרים את ההילה שמרחפת מעל האהבה. התשוקה היא הרי אולי הבזויה שברגשות, הורמונים ותו לא. הפחד מבדידות הוא אולי הפשוט שברגשות, אנחנו קמלים לבדנו. ילדים, בסופו של דבר, הם משמעות החיים לגבי רובנו ובשביל לעשות אותם צריך בן זוג. יש אנשים שנעים לנו להיות בסביבתם, הם רגישים אלינו, מבינים אותנו, מצחיקים אותנו, נמשכים אלינו ואנחנו אליהם וכשהם רחוקים מאיתנו, אנחנו מתגעגעים אליהם..


איפכא מסתברא

אני כבר מודעת לקיומו של מין מנגנון "איפכא מסתברא" אצלי בראש. מנגנון שעל כל החלטה שלי מייסר אותי ומאדיר את המצב הקודם ולמרות המודעות הוא עדיין פועל עליי בעוצמה. 

הייתי רוצה שיהיה דבר אחד נכון לעשותו ומקום אחד נכון להיות בו. הייתי רוצה שתהיה לי יכולת לאיזו מוחלטות, לאיזו מלאות מושלמת שתרגיע אותי סוף-סוף, לבחירה נכונה שכל האופציות האחרות יחווירו לעומתה. 

מה שנורא באהבה, בכל סוג של אהבה, זה הקושי בלכלות אותה, את הטירדה שהיא יוצרת. זה לא כמו רעב או צמא שיש דרך מסודרת להשקיט אותם. 

בשבילי

מעניין אותי מה אנשים חושבים עליי. לא אנשים קרובים, כי זה ברור. סתם אנשים שפוגשים אותי. מעניין אותי מה אני משדרת כלפי חוץ. לא מה אני חושבת שאני משדרת. מעניין אותי לדעת מה אנשים רואים כשהם מסתכלים עלי, ככה סתם עוברת ברחוב. איך הקול שלי נשמע להם ? איך הלבוש שלי נראה להם? השיער? החיוך? שפת הגוף? מה עם האינטונציה?

*****

בא לי לשבור למישהו את הלב. אבל ממש.. לרסק אותו. שבלילה יתהפך מצד לצד כשהוא חושב עליי, שיתייסר, שידבר עלי עם החברים שלו, שאמא שלו תשאל מה קורה. שיחפש לראות מדי פעם אם אני מחוברת בוואצאפ. בא לי לשבור למאה גברים את הלב. עד עכשיו ההספק שלי היה די עלוב בהיבט הזה. כלומר, שברתי לכמה את הלב ולעוד כמה שבטח לא ידעתי עליהם אבל אני רוצה עוד. אני רוצה שיפנטזו עלי ושיכתבו לי מכתבי אהבה, שירים וחמשירים בחרוזים.

בא לי שמישהו יעשה לי בדיוק את אותו הדבר.

שיר

אני לא מבינה

אני לא מבינה למה אני חיה את חיי במין מתינות שכזאת, שקצת מעצבנת אותי. אני לא מבינה, למשל, למה אני לא לוקחת סמים קשים. אומרים שיש המון סוגים של LSD. לא מבינה למה אני לא מזריקה, מסניפה, בולעת, מעשנת. למה אני לא משתכרת כל הזמן. להשתכר ולהסתמם כל הזמן, למה לא? אני לא מבינה למה אני לא מתחילה עם גברים. אני לא מבינה למה אני תמיד כזו נחמדה ולא מבינה למה אני לא עושה כל מה שעולה בדעתי, כולל הכל. אני לא מבינה למה אני לא הולכת למסיבות אסיד או מסיבות לחילופי זוגות, אומרים שזה מאוד מרגש. זה ואורגיות. לא מבינה למה אני לא משתתפת באורגיות. שלישיות, רביעיות. אני לא מבינה למה אכפת לי שיגידו, לא מבינה למה חשוב לי הסטייל והבגדים שאני לובשת. אני לא מבינה למה חשוב לי הגוף שלי ומה אני מכניסה לתוכו. לא מבינה למה אני לא אומרת כל מה שבא לי, אפילו בבלוג הזה אני מפעילה על עצמי צנזורה. לא מבינה למה אני כל הזמן חושבת ומנתחת ואיך זה שכולם מבינים לפניי הכל. אני לא מבינה למה אני מספרת על עצמי את האמת ולא משקרת לכולם כל הזמן, אני לא מבינה למה אני כל כך מנומסת ותמיד לא נעים לי. לא מבינה למה אני מתביישת ונבוכה ממישהו או משהו ולמה אכפת לי מדברים, נניח מרמת שפת האנגלית בארץ. אני לא מבינה למה אני לא שוכבת עם כל גבר שאני חושקת בו ואומרת לו בפרצוף שאני חושקת בו. אני לא מבינה למה אני מפחדת מכל כך הרבה דברים למרות שאני יודעת שבסוף כולם מתים. לא מבינה למה אני לא גרה בארה"ב וקופצת מדי פעם לטיול ארוך באירופה. אני לא מבינה למה אני כלי משחק בידיים של מנהיגים מטורפים וטיפשים. אני לא מבינה למה אני לא מפורסמת ואיך זה שלא כתבתי אף פעם שיר או ניגנתי עם איזה להקה מגניבה. אני לא מבינה למה אני מסרבת לדייטים ומסרבת להתפשר. אני לא מבינה למה אני מסרבת להיות עדיפות שניה. אני לא מבינה למה כבר יותר מדי זמן אני לא מאוהבת עד כלות נשמתי.

לא מבינה את זה.

Let's talk about sex baby

אני מודה שבהתחלה הרגשתי שכל עניין הקורונה זה משהו שלא שייך לי ולא קשור אלי אלא יותר ענין של מבוגרים ולא סתם מבוגרים אלא מבוגרים עם מחלות רקע. מה לי ולזה… הדאגה היחידה שלי היתה על ההורים ששניהם מבוגרים. בגדול, המשכתי כרגיל. עם מסיכה ואלכוג'ל אבל די כרגיל. יצאתי עם החברים שלי, הזמנתי אותם אליי, נפגשנו לספורט ואימונים בחוץ… התחושה שלי היתה ועודנה שאני צעירה וחופשייה ואני לא רוצה או יכולה לעצור את החיים שלי ובלילות התחיל לבעור בי לאט לאט כל עניין הזוגיות, אינטמיות, חום וסקס. אני רוצה את הכל ואני רוצה עכשיו אבל התקופה…תקופה בעייתית לרווקה בררנית כמוני. תקופה שבה כל עניין הדייטים וההיכרויות השתנה. אי אפשר להיפגש בבר/בית קפה או מסעדה כי הכל סגור. להיפגש בבית מחוץ לתחום עבורי, מה גם שזה מאיץ סטוצים ואני לא בקטע, כי אם כבר אדבק בקורונה ואדביק את הוריי, לפחות שזה לא יהיה בגלל הנאה רגעית אלא משהו יותר. לנסות לקבוע בפארק לא תמיד נעים או הסתדר ובטח עכשיו כשקר וגשום. מה שנשאר זה להגיע למפגש זו או אחר עם חברים ולקוות שיגיע לשם גבר שרמנטי, גבוה וחטוב, הורס ומרתק שיפיל אותי מהרגליים מה"היי" הראשון. אחסוך לכם את כל הסיפורים המשעשעים : אף אחד לא הפיל אותי מהרגליים. הרגשתי שאין קליק עם אף אחד, אין עניין, לא מצליחים לרתק אותי, אני משתעממת מהר מדי, אין סיכוי שאצליח להכיר מישהו נורמלי בזמן הקרוב וזה גרם לי להתחיל להתייאש, אבל בלילות..בלילות הגוף בער למגע. לתשוקה.

מכיון שאני לא בנויה לכל מיני מפגשים מיניים עם זרים, לאחרונה, החלטתי לוותר כרגע על כל עניין האהבה והרומנטיקה והתחלתי להעביר בראש שמות של גברים שהכרתי בעבר.. עם מי אני יכולה לעשות סקס טוב. רק סקס. שלא ישאר לישון. מקסימום שיעמיד סיר מרק וילך… וואלה, אין הרבה. גם בגלל שאין הרבה שזכור לי סקס טוב איתם, גם בגלל שיש כאלה שבטח לא זוכרים מקיומי וגם כי לצערי או לשמחתי, לא היו לי יותר מדי פרטנרים, מסתבר..היחיד שאולי אולי עדיין ירצה אותי הוא הקיבוצניק. כלומר, רוב הסיכויים שהוא ישמח אם אצור קשר אבל אני לא רוצה ליצור איתו קשר, אני רוצה לגרום לו ליצור איתי קשר למרות שלא דיברנו יותר משנה. איך עושים את זה? איך גורמים למישהו לעשות משהו מבלי שידע שגרמנו לו לעשות את זה?

מה בסה"כ ביקשתי? שיתקשר כבר, שנעשה סקס, נשתה מלא יין ונאכל טוב איזה יומיים רצוף ואז יחזור לבית שלו. לא נראה לי בקשה בשמיים….

אני מינה

מכירים את זה שההורים מתווכחים למי הילדה דומה? שרוצים להחמיא אומרים שהתכונה הספציפית הזו מגיעה מהצד שלנו במשפחה או כדי לרמוז על תכונה מעצבנת, רומזים שזה בטח *לא* מאצלנו? אמא שלי אישה יפהפיה, גבוהה, מרשימה ואצילית ומלאת קסם אישי, אותו היא מפזרת בנדיבות רבה ובנימוס אירופאי. לפעמים נדמה שהיא בכלל הגיעה מכוכב אחר. אני אוהבת את אמא שלי ולפעמים גם כועסת עליה, למרות שאני בטוחה שהיא בכלל לא אשמה בכלום ואז אני מסנגרת עליה בפניי. לאמא שלי יש חוש מוזיקלי נדיר ומאוד חמה ומחבקת. היא אוהבת להביט בי כשאני אוכלת ומזכירה לי שוב ושוב שאני בידיים טובות והיא תעשה הכל כדי שיהיה לי טוב, לא משנה מה היא תצטרך לעשות, כמה זמן זה יקח או כמה יעלה, היא על זה.

אני דומה לאבא שלי.

המון זמן

איזה יום היום? מי יושב ראש הכנסת? מתי יגיע יום חמישי? מתי אפשר להתחיל לשתות? מי טוניק לא טעים לי. באוסטרליה יש קורונה? עכשיו זה חורף? ובאוסטרליה? כמה זמן אפשר לשכב בלי לזוז…?

10 ימים הייתי בידוד ולקראת הסוף הרגשתי שאני עומדת לאבד את זה. בהתחלה חשבתי שבידוד קטן עלי, קצת נצייר, קצת ננגן, נצפה בסדרות/סרטים, נקרא את הספר החדש, נשמע פודקסטים וכאלה, יהיה כיף. נעשה קצת מכל דבר, 10 ימים זה המון זמן אבל אחרי יומיים הבנתי ש…יוסטון, וי הב א פרובלם. היום והלילה התהפכו, הייתי ערה שעות ארוכות ונרדמתי רק לקראת בוקר, אכלתי מאוד לא בריא ויותר מדי פחממות, משעמום קניתי עוד ועוד מוצרים שאני לא ממש צריכה, פספסתי אימונים ושתיתי יותר מדי אלכוהול וברוב שעות היום והלילה..

ואני חייבת לצאת לאימון אז המשך יבוא 🙂