Helplessly Hoping

לא היה רגע מסוים בו זה התחיל, זה היה תהליך הדרגתי. טיפה ועוד טיפה. של צינון, מחלה, דלקת, חוסר נוחות, עצבים, התנתקות.

אנשים מסביבי הבחינו שאני נרגנת ורוטנת. כמובן שזה לא חדש, תמיד טענתי שאני טיפוס קצת נרגן מטבעי אבל אפילו אני אודה שהפרזתי בכך לאחרונה.

חוסר היכולת להירגע, חוסר היכולת למצוא נחמה או תחושת הגשמה, חוסר בסיפוק וביכולת לנהל שיחה עמוקה שתיגע בלב הדברים. חוסר היכולת לדבר בכנות מוגזמת שכל כך אופיינית לי….

וכשמביטים בכל התסמינים האלה, כמובן שלא צריך להיות גאון כדי לדעת שכולם מצביעים על כך שאני במשבר. אני אפילו לא יכולה להגיד איזה משבר. המשבר הזה.

כמובן שאפשר לקרוא או לשמוע על אחרים שחווים את אותו משבר ובדיוק כמו כולם, אני פונה לדברים הרגילים בחיי היום יום ומנסה לגרום לדברים הרגילים שיגרמו לי להרגיש טוב יותר. אני יכולה להודות בכמה דברים שגרמו למשבר הזה ובכמה דברים אחרים אני מעדיפה שלא להודות.

ביום שישי בערב, הגיעו לבקר אותי כמה חברים וניסיתי לנהל שיחה על חוסר. אחד מהם מיד ענה שזה קצת, איך לומר, הוא אמר, זה קצת יומרני שאת רוצה לדבר על חוסר. למזלי הייתי עם הגב אליו. רציתי להגיד שאין שום דבר פסימי בדיבור על חוסר אבל לא אמרתי. נעמדתי מול הפסנתר הזקן והמתקלף, ניגנתי כמה תווים אקראיים ואיכשהו הצלחתי לצאת מהסיטואציה.

אני מנסה להגיד שהפתרון לבעיה שלי אינה טמונה בשום דבר אחר מלבד אומץ. אני מוצאת את עצמי רוצה להגיד, לפעמים מלאת כבוד והערצה ולפעמים בייאוש לא קטן…אבל לא אומרת.

 

 

 

העוקץ

לפני שבועיים בערך, דפק על דלת בית הוריי אדם כבן 60. אימי היתה לבד בבית ופתחה לו. הוא טען שהיתה דליפת גז, המשטרה הזעיקה את החברה שלו, הוא סידר את הכל וכעת עליה לשלם לו 350 ש"ח. היא שאלה שאלות, ניסתה להבין מה הוא רוצה ממנה ואיפה בדיוק היתה הדליפה.. אך ככל ששאלה יותר, הוא התעצבן וצעק שהיא גוזלת לו את הפרנסה. היא מיד הוציאה 350 ש"ח ונתנה לו ובלי להתבלבל, ביקשה קבלה. הוא ענה שאין שום בעיה, הקבלות ברכב והוא יביא מיד. לפני כן, ביקש להיכנס לשירותים וכשיצא עם ידיים רטובות, ביקש מגבת לנגב אותם בטענה שלא מצא כאלה. היא נכנסה לאמבטיה להוציא מגבת חדשה מהארון, הביאה לו לנגב את ידיו ולא ידעה שבדיוק באותו זמן, הוא הכניס לכיסו כסף מזומן ואת הארנק שלה ויצא "להביא" את הקבלות.

הוא כמובן נכנס לרכב ונעלם. כל זה קרה בסביבות השעה 11 בבוקר כשרק בשעה 17 לערך, היא הבינה שארנק שלה לא בנמצא.

מיד התחלתי במסע טלפוני/אינטרנטי לביטול כל כרטיסי האשראי שלה, לצערי, בארנק היא כתבה את הקודים של כל כרטיס וכרטיס וכך, חגג לו הגנב משעה 12 ועד לרגע שהצלחתי לבטל את הכרטיסים.

בהתחלה חשבנו שהצלחנו והוא לא הצליח לגנוב כלום. אחר כך, חשבנו שמדובר ב- 6K ולאט לאט אנחנו מגלים עוד ועוד עסקאות שנעשו בכרטיסי האשראי. רק הבוקר התחוור לי הסכום הסופי, תוסיפו 0 לסכום ההתחלתי.

עכשיו, נניח שעוזבים לרגע את כל עניין הכסף שנגנב ונניח שעוזבים לרגע את כל הטרטור בביטול כרטיסים, תעודות זהות, כרטיסי קופת חולים, הגשת תלונה במשטרה ועוד ועוד.. מדובר באישה מבוגרת, יפה ותמימה, נעימה וחייכנית, טובת לב ונדיבה, שביום יום מתנדבת ועוזרת לזולת ובאמת רק רוצה לעשות טוב בעולם הזה ולכמה רגעים בחייה היא פוגשת אדם רמאי וגזלן שכל רצונו לקחת מהאחר, לגזול מה שאינו שייך לו, לצעוק ולהשפיל ואז לנטוע בה תחושה של חוסר בטחון, תיסכון נוראי ובעיקר עצב וביקורת עצמית.

לקח באמת המון זמן ושיחות כשבסופם הצלחנו לעודד את רוחה. בארוחת שישי, אבא ואני סיפרנו כל מיני סיפורים מצחיקים כדי לרומם את רוחה והתפקענו מצחוק ומיותר מדי יין. אחר כך שמנו מוזיקה ורקדנו ובעיקר הסברנו לה שוב ושוב שטוב שנגמר כך ולא אחרת ובטח כשמדובר בכסף ולא בבריאות ואיכשהו חשבנו שהצלחנו, ועברנו את כל העניין. היא תכף תשכח מזה והכל יחזור על מקומו בשלום והנה, ברוך השם, היא התקשרה הבוקר לספר שיש להוסיף עוד 400 ש"ח לחשבון הסופי.

זה אשכרה, לא נגמר…

הברור מאליו

הפוסט שלי עיצבן אותו. גם התגובות כי טען שלא איפשרתי לקוראים להבין את מהות הסיפור ביננו והפוסט שלי מוטה לרעתו. הוא צודק כמובן, אין לאף אחד מושג מה קרה ביננו ובגדול, ומבלי להיכנס לפרטים, אם הייתי באמת כותבת את הסיפור מתחילתו ועד לרגע זה, התגובות היו אחרות לגמרי, כלומר, נגדי ובעדו. עם זאת, אני רוצה לציין את הברור מאליו :

It's my party, and I'll cry if I want to…

שמתי לב שאני לא כותבת את קורות חיי באופן רציף. כלומר, זה לא שלא שמתי לב, זה די בכוונה שאני לא ממש מספרת את הסיפורים המלאים אלא, רק חלקים וגם זה בקושי. אני לא יודעת למה אני עושה את זה אבל יודעת שכך נוח לי. הוא אומר שאני מתקשה לדבר בזמן האחרון והוא שוב, צודק. אני בהחלט מתקשה בעיקר כי הראש שלי מפוצץ בכל כך הרבה דברים וכל כך הרבה רגשות שאני אפילו לא יודעת איך להתחיל לספר ולנתח אותם אז אני מדחיקה. אני אלופת העולם בלהדחיק וגם בלהרחיק.

אם הייתי מספרת את סיפור חיי ברצף או מאיזו נקודה מסוימת והלאה, הייתי מספרת שאמא שלי עברה התקף לב קשה. אירוע שגרם לי לטראומה רצינית מעצם העובדה שאני זו שמצאתי אותה מחרחרת. ביחד עם אבא שלי, שגם הוא לקה בליבו בשנה שעברה, הם ממקמים אותי במקום די גבוה בסטטיסטיקה הגנטית, יחד עם סרטן השד המאלץ אותי לעבור ממוגרפיה אחת לשנה. זה די כואב כל הממוגרפיה הזו. לפעמים אני מוצאת את עצמי עוצרת פעילות גופנית ותוהה אם מה שהרגשתי עכשיו זה איזה התקף לב או שזו הרגשה פסיכוסומטית. אני כועסת על אמא שלי, אני כועסת עליה מאוד. אני כל כך כועסת, שבא לי לבכות.

אם הייתי מספרת את סיפור חיי ברצף, הייתי מספרת על שירלי ועל המשבר הרציני שהיא ובן זוגה חווים בשנתיים האחרונות. הוא התפטר מעבודתו כשהוא בטוח שימצא עבודה בשניה וחצי כשבפועל, הוא מובטל שמפנטז על כל מיני רעיונות שיביאו לו את "המכה". הקשיים הכלכליים הביאו איתם תסכול, אכזבה,ייאוש והמון מריבות. אני מנסה בכל כוחי להכיל את הקושי ולעזור לשניהם וזה הצליח לי כל עוד נתנו לי לעזור. ברגע שהם החליטו וביקשו ממני לקחת צעד אחורה ולא לעזור יותר, נכנסתי למקום אפור ולא ידעתי מה לעשות עם כל האפור הזה אז ניסיתי לרמות ולעזור מבלי שישימו לב, עד שנתפסתי ושירלי הרימה עלי את הקול, מה שגרם לי להתכווץ ולשאוג עליה בחזרה. לא דיברנו כמה שעות. קשה לי להסביר במילים מה שהרגשתי. בכלל, קשה לי מאוד עם המצב הזה, שהחברה הכי טובה שלי מתקשה להירדם בלילה בגלל קשיים כלכליים ומינוס גדול בבנק בעוד שאני חיה ברווחה כלכלית ואסור לי להתערב.

אם הייתי מספרת את הסיפור שלי באיזה רצף מסוים, הייתי מספרת על הקיבוצניק ועל הצעת הנישואין שהגיעה בהפתעה גמורה ומתוך כאב גדול. הייתי כותבת על המילים הקשות שהוא הטיח בי… ולמה בסופו של דבר העדפתי להשאיר את הפוסט הארוך על זה, בטיוטות.

ואחרי שהייתי מספרת את כל זה וקצת מזה ומזה, הייתי כותבת שאני לא רוצה לכתוב על קסור יותר ממה שכבר כתבתי ולא רק בכדי לשמור על הסיפור שלנו ביננו, אלא כי ברור לי שהוא יקרא את הצד שלי, יתעצבן, יגיד לי שאני בונה תיאוריות הנשענות על זיכרון רגשי שגוי, יסכם את הנזיפה בכך שאני חצופה, משוגעת ומפונקת ובטוחה שאני מהאצולה ודם כחול זורם בעורקיי.

חלאס בוב, אתה יודע שאני אוהבת אותך ומה שכתבתי היה בדיוק מה שהיה 🙂

 

It's Complicated

בהתחלה הוא לא הבין איך אני יכולה לאהוב אותו ככה. אחר כך, עבר קצת זמן וברוב הפעמים כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו, הוא ענה "גם אני" אבל לא באמת התכוון לכך. היו פעמים ששתק.

באותו זמן, פחות או יותר, הוא סיפר לי שבאחד המפגשים שלהם, היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. "ומה ענית?" שאלתי. עניתי לה שגם אני אוהב אותה. אני זוכרת שהרגשתי לא טוב. פיזית. שכל העניין יוצא מפרופורציות, שמשהו לא מסתדר וחשבתי שלברוח זה פתרון מעולה. הקשר התנתק וחזר, התנתק וחזר פחות או יותר, מאותה סיבה ובכל פעם שחזרתי, הצפתי אותו בשאלות, המון המון שאלות. ניסיתי אבל לא הצלחתי להתאפק, לא הצלחתי לספק את ההבנה שלי בכל העניין הזה אבל מה רציתי שהוא יסביר לי? מצד אחד, הוא לא רצה, כנראה, להפסיד אותי ומצד שני, הוא לא רצה, בוודאות, להפסיד אותה אז הוא התחיל לשקר. את השקר הראשון תפסתי ממש במקרה. השתתקתי. למחרת התקשרתי לשירלי וסיפרתי לה. היא ענתה "תחתכי. לא, רגע. תבררי קודם. טוב, תחתכי. לא שווה להתעסק עם זה" אבל לא יכולתי, משהו הציק לי ולא הצלחתי להסביר לעצמי מה קורה פה? מצד אחד, הוא לא חייב לי כלום אז למה לשקר? מצד שני… כל כך הרבה צדדים לקשר פלא, מיוחד, מוזר ובעייתי, כמו גם העלבון שחשתי ולאט לאט הוא החל לאבד את הסבלנות… גם אני. בפעם האחרונה כששוב לא יכולתי יותר, ביקשתי ממנו לבחור והוא בחר. מיד אחרי שסיימנו לדבר, הוא והיא החליטו לנסות להעמיק את הקשר ביניהם ולהפוך אותו לזוגי ומחייב. "זה מורכב" הוא חזר ואמר.

 

 

What, what you say?

הפה מתייבש לי כשאני פותחת את הדלת והוא נכנס, מעיף מבטים בוחנים מסביב. זו הדירה שלך? הוא שואל ואני מהנהנת. ממש יפה פה, הוא מוסיף.
אני ממלמלת כמה מילים. הוא מבין.

אני עושה לו סיור, זה המטבח, זה הסלון… בדרך לחדר השינה הוא מציץ לכיוון השירותים והמקלחת. כשאנחנו נכנסים להביט בחדר השינה אפשר להרגיש איך האוויר נהיה סמיך. חם לי. אני מציעה לו לשתות. הוא שואל אם יש יין ואני מצביעה לכיוון המטבח ומציעה לו לפתוח את הבקבוק.

הוא ניגש ואני אחריו. אני מוציאה את היין, את הכוסות מהארונות. הידיים שלנו מתנגשות ואפשר להרגיש את החשמל עובר בין העור שלי לשלו ובחזרה. בינתיים אנחנו מדברים על משהו. אני לא ממש מקשיבה, אני עסוקה בלשמור על נשימה מסודרת. אני מפנה אליו את הגב ומחפשת משהו לנשנש במזווה ומרגישה שהגב שלי עושה איזה חצי פיתול של מבוכה.

הוא מתקרב אלי מאחור, עוטף את הגוף שלי בידיים שלו ונצמד אלי. הגוף שלי נדרך בבת אחת, כוסות היין עושות איזה צלצול מוזר ואני מרגישה שאני לא נושמת. הוא מנשק אותי בעורף כשהידיים שלו מטיילות לי על הבטן. העור שלי חם למגע. הידיים שלו נוגעות ולא נוגעות.

אבל אני כאילו לא בקצב בכלל, אני לא פה איתו, אני בעצם לבד. הוא תוקע בי מבט שבהתחלה הוא נוזף ואחר כך הוא מבולבל ואני לא שואלת אותו במילים, אבל הוא מבין שאני שואלת אותו אם הוא יודע את החוקים.

ואני מניחה את היד שלי על הלחי שלו וככה אני אומרת שיש לי חוקים אחרים. והיד שלי מלטפת ונעימה למגע. הוא משחק משחק אחר והוא לא יודע את החוקים, אז אני מלמדת אותו. ואני מנשקת אותו במין רפרוף כזה של השפתיים, והלשון שלי מלקקת את שלו והוא עדיין לא מבין מה קורה.

הידיים שלי משוטטות עליו, נוגעות בו בכל מיני מקומות, הוא לא יודע מה קורה אבל נעים לו בכל הגוף. הוא פועל בשקט, עושה התגנבות יחידים עליי. הוא נוגע בי, אני מנסה לתפוס אותו ומפספסת. אני מאבדת את הזמן ואת המקום ומרגישה כאילו הוא בכל מקום ואלפי ידיים מציפות אותי. הפה שלו מתגלה בכל מיני מקומות, מלקק ומנשק, השיער החלק שלי עוטף אותו מכל הכיוונים. אני לא זוכרת כבר מי הוא ומי אני, אני רק מגלה פתאום שאני גומרת וגם הוא, כי היה את הכיווץ הזה בכל הגוף ואני פוקחת לרגע את העיניים ואני לא יודעת מה קרה פה בדיוק…

קירחת מכאן ומכאן

מהרגע שהתיישבנו, הוא לא הפסיק להסתכל לי על השפתיים. חשבתי שאולי נדבק לי שם איזה פירור או משהו, אז העברתי את הלשון בזריזות. זה נדמה לי, או שהוא הסמיק?
המבט שלו פשוט היה דבוק לי לפה. סליחה, אמרתי לו במבוכה, העיניים שלי הן פה למעלה וחשבתי שהוא ממש הגזים בחוסר טאקט שלו.
לא התכוונתי, הוא עונה לי, אבל יש לך שפתיים מדהימות.
הוא הסתכל לי בעיניים סוף סוף ואמר שבמחשבה שנייה, העיניים יפות יותר ואפשר שנתנשק ונחליט שזו תהיה נשיקה בלי משמעות.

אמש. הוא ישב מולי על הספה הכחולה בסלון. אני מסבירה לו למה זה לא מסתדר ומנסה לשכנע אותו שהוא בודאי מרגיש את אותו דבר. נותנת דוגמאות, מזכירה נשכחות. הוא כועס עלי ואני מנסה להסביר, הוא מציב תנאים ואני לא מסכימה להם. הוא מתאר לי סיטואציה שבסופה אני מפסידה מכל הכיוונים, הוא לא יודע את מה שאני כבר יודעת.

הוא עומד בדלת ואומר שאני עושה טעות, טעות גדולה אבל מקווה שיהיו לי חיים נפלאים. הוא מתקרב אלי בפעם האחרונה ומנשק אותי, נשיקה עמוקה כמו שהוא אוהב וכשאנחנו מתנתקים אני שואלת בחיוך, קצת לרכך את המעמד, אם זו היתה נשיקה בלי משמעות. הוא לא עונה, הוא מחייך חיוך עצוב, מפנה אלי את הגב והולך.

 

 

 

השיחה ביננו היתה קשה. אני כל כך כעסתי ואני חושבת שגם הוא. כל אחד בתורו, אמר אמיתות שונות וכואבות ומה הוא הכי לא אוהב אצל השני. לא חסכנו במילים והשתמשנו בכנות שביננו להוציא את הכל החוצה. עד כמה שזכור לי, השיחה נגמרה בכעס.

אני מנסה להיזכר איך זה קרה שאחרי שעתיים דיברנו שוב ולא מצליחה. אני רק זוכרת שבשעתיים האלה נהייתי חולה. פתאום הגרון כאב לי, האף נסתם לי והרגשה כללית מאוד לא טובה עטפה אותי אבל זה לא מנע מאיתנו לנהל שוב שיחה ארוכה והפעם יותר מפויסת.

אחרי שסיימנו, עצמתי עיניים בניסיון להירדם ושאלתי את עצמי אם באמת אפשר להיות חולה מגעגועים ואני חושבת שקיבלתי תשובה.