קירחת מכאן ומכאן

מהרגע שהתיישבנו, הוא לא הפסיק להסתכל לי על השפתיים. חשבתי שאולי נדבק לי שם איזה פירור או משהו, אז העברתי את הלשון בזריזות. זה נדמה לי, או שהוא הסמיק?
המבט שלו פשוט היה דבוק לי לפה. סליחה, אמרתי לו במבוכה, העיניים שלי הן פה למעלה וחשבתי שהוא ממש הגזים בחוסר טאקט שלו.
לא התכוונתי, הוא עונה לי, אבל יש לך שפתיים מדהימות.
הוא הסתכל לי בעיניים סוף סוף ואמר שבמחשבה שנייה, העיניים יפות יותר ואפשר שנתנשק ונחליט שזו תהיה נשיקה בלי משמעות.

אמש. הוא ישב מולי על הספה הכחולה בסלון. אני מסבירה לו למה זה לא מסתדר ומנסה לשכנע אותו שהוא בודאי מרגיש את אותו דבר. נותנת דוגמאות, מזכירה נשכחות. הוא כועס עלי ואני מנסה להסביר, הוא מציב תנאים ואני לא מסכימה להם. הוא מתאר לי סיטואציה שבסופה אני מפסידה מכל הכיוונים, הוא לא יודע את מה שאני כבר יודעת.

הוא עומד בדלת ואומר שאני עושה טעות, טעות גדולה אבל מקווה שיהיו לי חיים נפלאים. הוא מתקרב אלי בפעם האחרונה ומנשק אותי, נשיקה עמוקה כמו שהוא אוהב וכשאנחנו מתנתקים אני שואלת בחיוך, קצת לרכך את המעמד, אם זו היתה נשיקה בלי משמעות. הוא לא עונה, הוא מחייך חיוך עצוב, מפנה אלי את הגב והולך.

 

 

 

השיחה ביננו היתה קשה. אני כל כך כעסתי ואני חושבת שגם הוא. כל אחד בתורו, אמר אמיתות שונות וכואבות ומה הוא הכי לא אוהב אצל השני. לא חסכנו במילים והשתמשנו בכנות שביננו להוציא את הכל החוצה. עד כמה שזכור לי, השיחה נגמרה בכעס.

אני מנסה להיזכר איך זה קרה שאחרי שעתיים דיברנו שוב ולא מצליחה. אני רק זוכרת שבשעתיים האלה נהייתי חולה. פתאום הגרון כאב לי, האף נסתם לי והרגשה כללית מאוד לא טובה עטפה אותי אבל זה לא מנע מאיתנו לנהל שוב שיחה ארוכה והפעם יותר מפויסת.

אחרי שסיימנו, עצמתי עיניים בניסיון להירדם ושאלתי את עצמי אם באמת אפשר להיות חולה מגעגועים ואני חושבת שקיבלתי תשובה.

הקיבוצניק

משהו העיר אותי בלילה והרגשתי שאין לי אויר. הסתכלתי לכיוון המזגן והוא היה דומם. בטח היה לו קר והוא כיבה אותו מתישהו. קמתי, חיפשתי את השלט ומצאתי אותו על השידה. הדלקתי את המזגן ונכנסתי חזרה למיטה, הסתובבתי אליו והתבוננתי בו ישן.

כמה זמן אנחנו מכירים? אני זוכרת מה הוא אמר לי כשנפגשנו בפעם הראשונה. אני גם זוכרת מה אמרתי לו כשניסיתי להסביר למה זה לא יכול לקרות ביננו, "הלב שלי שייך לאחר" אמרתי והוא בכה ואמר שמעולם לא אהב מישהי כמו שהוא אוהב אותי ואז הלך וחזר בכל פעם שסימסתי לו. "הריבאונד הנפלא שלי" קראתי לו בשיחות עם חברות והנה הוא שוב חוזר לחיי ושוב הוא ערום למולי, מרוח על המיטה שלי והגוף שלו מוכר לי וזר לי בו זמנית.

הסקס איתו נפלא, מסעיר ואלוהי. אני מאבדת את כל המחשבות כשאני איתו. שום דבר לא חשוב כשאני מביטה באלכסונים שיורדים לצידי הבטן שלו. שום דבר לא דחוף כשאני נוגעת בזרועות השריריות שלו ויודעת שהן מסוגלות לעטוף אותי באהבה ולהחזיק אותי חזק ויציב. אין אחד שמצליח להוציא אותי מתוך המערבולת המרגשת והסוערת הזו. זה מרגיש לי נעים. זה מטריף אותי. זה מרגיש לי טבעי, מתבקש ונכון. המחשבה על זה מציפה אותי בתשוקה מטורפת שמצליחה לעלות שוב ושוב גם אחרי שהוא הולך. הוא אוהב אותי כל כך, מלטף אותי ומנשק, עולה ויורד ולוחש לי בדופק מהיר שאני כל כך יפה בעיניו וטובה. הלב שלך מלא בטוב, הוא אומר ומספר שהוא עומד להתפוצץ בכל פעם שהוא נוגע בי. שהעור שלי נעים למגע והריח שלי נשאר עליו הרבה זמן אחרי שאני הולכת וזה מטריף לו את כל החושים. אני מקשיבה, מתפתלת ומחסירה פעימה והוא ממשיך וממשיך וזה מרגיש לי נכון, שעכשיו זה העיתוי המתאים. שיר ואני, זה מרגיש לי מתוק.

שיר בלופ

 

 

כביש 395

אני אוהבת חגים בכלל ובפרט את חגי תשרי, יש משהו מבטיח בכל המהומה מסביב. מרימים כוסית לחיים במסעדות טובות, מתנות וקניות, בגדים חדשים… כיף. אני מתה על זה.

חשבתי לכתוב על השנה שעברה ועל השנה שתבוא אבל מה שהיה כבר היה ומי יודע מה עומד לבוא? המקסימום שאני יכולה זה לספר על ההווה שגם הוא כרגע הפכפך משהו ולא כל כך ברור ועם זאת מלמד אותי כמה דברים על עצמי אבל זה לפעם אחרת….

המון דברים קרו בחודש האחרון וכשאני מנסה לזקק את הכל לרגע אחד, זה יהיה הרגע הזה שחזרתי מאיזה בית מלון שאליו נסעתי לאיזה סופ"ש ובדרך שמעתי שיר. שיר די מוכר, שיר ששמעתי המון פעמים קודם ואני אפילו יודעת את רוב המילים אבל לפעמים שיר, גם אם מוכר וידוע וגם אם שמעתי אותו מלא פעמים, יש לו יכולת לתפוס רגע מסוים ולשייך אותו לעצמו.  המילים מתחברות להרגשה ולאותה נקודה בזמן ו…. אז לי זה קרה כשנסעתי בדרך מאוד מאוד יפה, איפשהו באזור ירושלים, כביש מסוים ויפהפה שתמיד גורם לי להרגיש שאני נוהגת באירופה. הכביש הזה לרוב ריק ויש הרגשה שאני לבד עם כל הנוף המדהים הזה. בכל מקרה, פתאום התחיל להתנגן השיר ברדיו. הגברתי את הווליום ושרתי עם השיר והתחיל לכאוב לי הלב פתחתי את החלון, הוצאתי את היד החוצה והיא נעה עם הרוח כמו נחש והרגשתי כל מיני רגשות שצפו ועלו וכשהגעתי הביתה, נכנסתי להתקלח והשיר לא הפסיק להתנגן לי בראש כל הערב אז חיפשתי אקורדים, לקחתי את הגיטרה וניגנתי את השיר שוב ושוב עד שניגנתי אותו ממש טוב ואז כששרתי אותו מההתחלה ועד הסוף, חשבתי לעצמי שלפעמים, רק לפעמים, אם אני ממש רוצה, אני יכולה לעשות הכל וגם מצליחה ולפעמים, מותר לי גם לפרגן לעצמי וכשנותנים לי מחמאות כמו ביום חמישי בחתונה, שבאמת לבשתי שמלה מטורפת וכל כך יפה וקיבלתי המון המון מחמאות אבל לא ידעתי מה לעשות עם כל המחמאות האלה ולכן הגבתי בביטול או שמצאתי להגיד משהו לא טוב אז לפעמים, מותר לי להגיד גם "תודה על המחמאה. אני מרגישה שאני אכן נראית ממש טוב עם השמלה הזו".

אז מה בעצם רציתי להגיד? שאני אופטימית ושאני לומדת כל יום עוד קצת על עצמי ו…שתכלס, אני בסדר ככה, איך שאני. עם הפנימיות שלי והחיצוניות שלי, אני מפרגנת ומאחלת  – חיים טובים ומלאי אושר ואהבה לכולם ולעצמי אני אומרת שאולי עדיין לא הגיע הזמן שלי אבל אין לי ספק שהוא יגיע ועד שהוא יגיע, להפנים שזה בסדר שלא תמיד בוחרים בי וזה בסדר שיש מישהי יותר חכמה ויותר יפה ממני ויותר מוצלחת ויותר קרובה ויותר ועוד ואולי החיים לא הביאו אותי למקום הזה עד כה אבל גם בגיל 30 לומדים שלא תמיד מקבלים את מה שרוצים וזה בסדר כי כך מעריכים את החיים הרבה יותר…

אני מרגישה שהולכת להיות שנה מצוינת. יש הרבה תוכניות על הפרק והרבה רעיונות ורצון גדול לממש אותן ואני יודעת שהכל יהיה בסדר כי העבר מלמד שבחיים, אצלי לפחות, הכל בסוף מסתדר.

שנה טובה ומתוקה.

שורה תחתונה

אתמול בלילה הוא אמר שההבדלים בינינו גורמים לו להרגיש שאין לו מה להציע לי ואני אמרתי שזה בכלל לא עניין של להציע, אלא שאת ההבדלים בינינו קל להכיל בקשר ידידותי וקשה להכיל בקשר זוגי ושאולי נתמקד פחות בהבדלים ויותר בי והוא ענה שאני מפונקת ואני עניתי שאין קשר, אני פשוט רעבה. 

כוכבת הוליוודית

– ומה אני אומרת בפנטזיה שלך?
– כלום.
– טוב.

– אל תתלבש עדיין.
– למה?
– אני רוצה להסתכל עוד קצת.

– אתה חתיך.
– את שוב צוחקת עליי?
– בכלל לא. יש לך גוף יפה.
– די.
– באמת, נו. אתה חטוב.
– אני רזה.
– נכון, אבל לא יותר מדי


– ותראה את האלכסונים שיורדים מצידי הבטן שלך למטה.
– מה איתם?
– סקסיים.
– את לא נורמלית.


– אני יכולה להתקרב?
– לא.

 

משבצות

אצל רובנו הצורך לבקש סליחה מאדם שנפגע מאיתנו, מתיישב על משבצת "אי נוחות".

לא קל לבקש סליחה מאדם היקר לליבנו ולהתגבר על הקושי והבושה ולהודות כי כשלנו. גם לא קל להתגבר על הרגע הזה שבו מתרחשת אמירת הסליחה ואם כבר התגברנו על הבושה והודנו בחולשתנו, לעיתים אנחנו חוטאים בדרך בה אנו מבקשים סליחה.

כשאנחנו באים לבקש סליחה מאדם יקר, בין אם הפגיעה היתה מכוונת ובין אם לא, ברוב המקרים אנחנו נוטים לתרץ ומנסים להפעיל רציונליות מתוחכמת המאפשרת לפוגע להסביר לעצמו את חוסר המושלמות שלו כגון :"לא שמתי לב" או "לא הבנתי את זה ככה" או "אני בתקופה לא פשוטה" או אפילו "הגיע לך כי פגעת בי קודם" – זו סליחה אגוצנטרית.

סליחה אגוצנטרית תקנה לכם באופן מיידי תחושת הקלה. פגעתם – ביקשתם סליחה, מילאתם את חובתכם כלפי היקר לכם ובכך קניתם לעצמכם מחילה ושקט ותחושת המושלמות תחזור לקדמותה. 

אך האם המטרה שלנו היא להרגיע את אי הנוחות שלנו או באמת לבקש סליחה מאדם יקר לנו, באותו אחד בו פגענו? האם אין ברצוננו שהצד הנפגע באמת יסלח לנו?

לצד הפגוע , התירוצים "לא שמתי לב", "לא הבנתי את זה ככה" וכד' ישמעו הגיוניים אבל לא יצליחו באמת לפטור אותו מהעלבותו ומהפגיעה. יש כאלה שיהיו במבוכה ומיד יגידו "בסדר…בסדר. הכל טוב" ויסתירו את כאבם הלא פתור ויש כאלה שימשיכו לכעוס ולהטיח בפוגע כי התירוצים והסיבות אינן רלוונטיות ובצדק.

הצד הפגוע אינו זקוק לתירוצים ולהסברים. הוא זקוק לאמפתיה וחמלה. הוא רוצה לראות את הצד הפוגע חש ומזדהה עם הכאב. הוא רוצה לראות שהצד הפוגע מבין את הצד שלו, שם את עצמו במקומו, בנעליו של הצד הנפגע. הוא רוצה להבין שהצד הפוגע מרגיש כמוהו ומביע חרטה אמיתית. רק כך יוכל הנפגע להפטר מכאביו וכעסיו. לעיתים זה קורה מידיית ולעיתים, זה לוקח קצת זמן.

אז..אם יש מישהו היקר לליבכם שאתם מרגישים שאתם צריכים לבקש ממנו סליחה, ותרו על שלב ההסברים והתירוצים, לכו עם הסליחה עד הסוף. אם לא תצליחו, דעו לכם שהאגו שלכם לא מסוגל להכיל את הבושה.