האושר מתדפק בדלת..

תעבירי הלוך, תגבירי את המוזיקה, תראי איזה יופי בחוץ, השמיים בתכלת והים בכחול. העולם שם בחוץ בשבילך, הנה תנשמי את הריח, הנה תרגישי את הרוח, תראי איך הכול צלול ועמוק, זו עונה של קונטרסט גבוה, במיוחד בשבילך. תעבירי הילוך, תשירי בקול רם את המילים, תרקדי ותראי איך העולם זורם מסביבך, זה הרי במיוחד בשבילך כי הנה הוא גם שר רק לך ומבשל ארוחת ערב ומבקש שתפסיקי להקליד ותכנסי כבר להתקלח. טוב טוב, הנה נכנסת (והרסת לי פוסט… אני ממלמלת לעצמי בשקט). מתה מרעב!

אני אוהב נשים יפות ומורכבות. מוצפות רגשית ועם סתירות פנימיות. כל זה מעיד על קיומו של עולם פנימי ונותן ערך להפשיט אותך.

קרמל

"הנה משהו מעניין" הוא אמר שניה לפני שנרדמתי… "עונת האביב בשפתנו היא הרחבה של חודש האביב מימי קדם שקיבל את שמו מגרעיני השעורה הרכים טרם הקציר. אם קולים את האביב מקבלים כרמל. מעניין אם משם קיבל ההר את שמו?"

עכשיו, בזמן שהוא מזיע במכון והעוגות בתנור, נזכרתי בזה ואני תוהה לגבי הר הכרמל למיטב ידיעתי, הכרמל קיבל את שמו בזכות הכרמים העשירים שהיו עליו בימי קדם – כרמֵי אל. אולי כדאי שאריץ גוגל לפני שאתרברב? 😊🙃

אז הנה עכשיו, כשצלול, זה הזמן לכתוב לעצמי (שוב) את שברור עתה מאליו. אהיה רכה ומצחיקה וטובת לב, לא אקנא על מה שאין סיבה לקנא, לא אאבק בו את מאבקיי שלי עם עצמי ולא אכעס על חטאיו המדומים, ואוותר לו על שאינו יכול לתת לי, ואתן לנו זמן לדבר, זמן להתרגל, זמן להתקרב, זמן להתרכך, זמן להיחלש, זמן להתאהב. זמן שנוכל להיות בני אדם ביחד.

אחרי שאבא נפטר הגיעה תקופה מאוד עצובה. באותם ימים ניסיתי להבין מה החלומות שלי, מה אני באמת רוצה, עד כמה אני מוכנה לחלום ומנגד, כמה אני מעדיפה לא לקחת סיכון ולשחק את המשחק בקטן תוך ויתור על האופציה להפיק את המקסימום מהמינימום.

ההחלטה הראשונה שלקחתי היתה להתחיל ללמוד את כל מה שהתעצלתי ללמוד. שעות על גבי שעות של קריאת מאמרים, מיילים, תיקים שזלזלתי בקיומם, חוזים בינלאומיים ועוד, כל מה שמצאתי במשרד ולא "שמתי לב" לקיומו. יום העבודה התחיל ב 07:00 בבוקר והסתיים בשעות הערב המאוחרות. אם יצאתי לבלות זה היה קצר וממוקד, בעיקר באו אלי ואירחתי המון באותה תקופה. אני קצת מתגעגעת להמולה שהיתה אז..

ההחלטה השניה היתה לקחת מאמן כושר. ידעתי שעם לו"ז צפוף לא אצליח להתמיד בשחיה או במכון והייתי צריכה מישהו שישב לי על הראש, יגרום לי לקבוע אימונים ולשמור על כושר ותזונה בריאה. אורן נכנס לחיי, לאט, בזהירות ולתמיד. פעם אחת רבנו. באמצע אימון. כאבה לי הברך והייתי חסרת סבלנות ונשימה ורק חיכיתי שהאימון יגמר. הוא לא הבין מאיפה זה נפל עליו. חיכה שהאימון יגמר ואלך בכדי לכתוב לי הודעה ארוכה. בסוף ההתכתבות הבנתי שהוא אמנם המאמן שלי אבל יותר חבר שלי והתחיל איתו מסע שבסופו הוא הצליח להוכיח לי שאני לא כשלון, שאני מסוגלת, שההבטחה ההיא שהבטחתי לעצמי כנערה, לא לחיות חיים בינוניים, בעינה עומדת והדרייב הזה גרם לי לקבוע פגישות עסקיות על גבי פגישות ואם התחלתי אותם מגמגמת בלי בטחון, בלי אבא בחדר שיזרוק פה ושם משפט ויעזור, סיימתי בסבב פגישות מרשים למדי, בו נחתם חוזה מאוד גדול. אחד כזה שכל אחד היה רוצה.

להחלטה השלישית הגעתי מסיבה די מטופשת – לא ידעתי את מי לקחת איתי לסקוטלנד. מסתבר שהביקוש היה רב ונוצרה אי נעימות בין שניים מחבריי וקיבלתי את ההחלטה הכי מפחידה וזה לטוס לבד. ידעתי שאני מסוגלת. אין לי בעיית שפה או יכולת ניווט, אני אפילו די טובה. אין לי בעיה לנהוג הפוך, המוח שלי מתרגל די מהר. פחדתי שלא יהיה עם מי לחלוק את החוויות והנוף….וישעמם לי. בפועל, נהניתי מכל רגע ורגע. היה טיול מטורף ומדהים וההחלטה היתה מאוד מלחיצה אבל נכונה. התגברתי על המון פחדים בטיול הזה וגם הבנתי את מה שרובנו מבינים בגיל מאוד צעיר – כסף זה דבר מאוד חשוב.

את ההחלטה הרביעית קיבלתי במילאנו. ישבתי בבר של המלון והתנגן לו שיר והקול של לנה דל ריי החזיר אותי בבום למישהו שהלב שלי סרב לשכוח. חשבתי שגם הלב שלו באותו מצב וטעיתי. הלב שלו כבר היה תפוס וכך הגיעה ההחלטה החמישית ואחריה השישית.

החמישית היתה לחיות טוב. לטוס לאן שבא לי ולגלות מקומות רחוקים ואנשים חדשים. לאכול בריא ולשתות משובח. (מה שמזכיר לי שסוף סוף פתחתי את מקרר היינות של אבא… ) להמשיך להיות בתנועה ולשאוף תמיד למעלה. להשאר נאמנה לעצמי גם בהחלטות קשות, אלה שאני מבולבלת ולא יודעת מה להחליט, לתת ללב שלי להוביל ולחליט. הוא אולי חבוט אבל גם יודע דבר אחד או שניים על אהבה. לפני כמה ימים התקבלה החלטה שישית.

להחלטה השישית קוראים גל והוא נחוש לגרום לי להכיר אותו לעומק ובאופן די מפתיע, רוצה מאוד להכיר אותי. הבוקר הוא הודיע שהוא מבשל לשנינו ארוחת ערב שישי. כשאמרתי שאני אביא את היין והקינוח, הוא סרב ואמר שאולי לא הבנתי אותו אבל הוא אחראי על הכל. אז אולי אני אהיה אחראית על המוזיקה? שאלתי והוא גער בי בחיבה שאני לא משחררת אז שיחררתי ואיזה כיף זה לשחרר. אני מתרגשת. מזמן לא התרגשתי ככה. דייט רביעי אבל מי סופר…? תחזיקו לי אצבעות שלא אהרוס את זה…

.

לפנות בוקר באוזניות. בדרך לסיני. עצמתי עיניים וחשבתי עליו … אוהב אותה. זה מה שהרגשתי.

הוא היה בן 3 כשפרצה המלחמה ואביו ביקש מחברו הטוב לשמור עליו. הוא קיבל חינוך נוצרי פרוטסטנטי והמון חום ואהבה. באופן מאוד אירוני, המלחמה בשבילו היתה תקופה קסומה ומאושרת. רק כשהמלחמה הסתיימה, התחוור גודל הזוועה. הוא היה בן 7 ויתום מאב והיחיד שנשאר נושא את שם המשפחה. הוא לקח אותי להכיר את המשפחה הזו, לראות את הבית, את האסם ואיפה הוא התחבא. איפה עמדו הפרות ואיך הוא התחמם ביניהן וכשנכנסתי למטבח ההוא, ירדתי 2 מדרגות והרגשתי שהזמן עמד מלכת. אני זוכרת היטב הכל ובעיקר אני זוכרת שלא הצלחתי להבין ולא הפסקתי לשאול שאלות, היום אני יודעת שלעולם לא אצליח להבין. אני מאוד אוהבת את האיש הזה ולא הרבה יודעים שהוא הסנדק שלי. אחד שלוקח את התפקיד שלו מאוד ברצינות.

לא מזמן נחנכה באמסטרדם אנדרטה לזכרם של יותר מ- 100,000 יהודים הולנדים, תושבי הולנד שנספו בשואה. האנדרטה מנציחה את כל שמות הנספים, בצירוף תאריך לידתם והגיל ביום פטירתם והיא מהווה מצבה עבור בני המשפחות שנשארו בחיים. כל שם נחרט על גבי לבנה, גם שמו של אביו נחרט על אחת הלבנות. ( הדאצ'טאון)

וכמו בכל שנה, הלב שלי יהיה חסר מנוחה.

אנדרו

התעוררתי מלאת אדרנלין. חזרתי לארץ אחרי 12 יום בסקוטלנד (בריטניה) ואם יכולתי לא הייתי חוזרת כל כך מהר. לא הספיק לי. היה קסום ומרגש וטוב וממלא ומספק ותענוג עילאי בכל קנה מידה אפשרי. איכשהו אחרי היום הראשון איבדתי את תחושת הזמן והוא עצר מלכת. לא עניין אותי איזה יום או מה התאריך, כי למי אכפת בעצם?? פשוט טיילתי לאן שבא לי, מתי שבא לי.. לנתי במלונות טובים ולא היה מלון אחד שאיכזב אותי, אכלתי טוב (מאוד), שתיתי אלכוהול משובח (ויקר), ביליתי, רקדתי עד אור הבוקר, שרתי בקולי קולות ביערות קסומים, פגשתי אנשים וכלבים ומצאתי אפילו פרטנר לריצות בוקר באדינבורו. טוב, הוא היה קצת יותר מזה ואולי אקדיש לו פוסט בנפרד. הכרתי אותו ביום ראשון באדינבורו שזה היום השלישי בטיול. מול המלון באדינבורו עמד לו יער קסום על גבעה וההחלטתי לצאת לטיול רגלי. היתה לי הרגשה שמאחורי העצים מתחבא נוף עוצר נשימה וצדקתי. וכמו בסרטים, בדיוק כשהתפעלתי מהנוף תוך כדי שיחת וידאו עם שירלי, הוא עבר עם הכלב שלו ומיד אמרתי לו שקשה לי לנשום מכל היופי הזה, טוב גם התנשפתי מהריצה בעלייה וכך הכרנו. סקוטי ג'ינג'י מתוק, גבוה ויפה תואר, חתיך למות, רגיש ורומנטי בן 28 שגרם לי לחייך חיוך רחב בשנייה שאמר לי "בוקר טוב גם לך" במבטא הסקוטי היפהפה שלו. הוא גם היה סקס מעולה בלילות קסומים אבל זה לפוסט אחר לגמרי. בכל אופן, ראיתי נופים מטורפים ביופיים, עליתי למבצרים וטירות, ביקרתי בצוקים ומגדלורים, רקדתי במועדונים מרהיבים, ישבתי בברים יפהפיים, ניהלתי שיחות עמוקות עם כל מי שרק יצר איתי קשר עין, אפילו עם המוכר המקסים במכולת ליד המלון ואימצתי אל ליבי מלצרית בלונדינית בת 17, שובבה ופראית שהחליטה לחסוך כסף כדי לנסוע ללונדון לשבוע רק כדי לאחות את ליבה השבור לאחר שהחבר שלה התאהב באחרת. חשבתי עליה הרבה, לא יודעת למה אבל כשחזרתי לאדינבורו, שאלתי את הסקוטי כמה לדעתו יעלה שבוע בלונדון, "ככה בערך..ללינה, אוכל וכאלה", והחלטתי להשאיר לה סכום כסף גדול וכשאיחלתי לה אושר ואמרתי מילים גבוהות ורומנטיות באנגלית, מאוד התרגשתי בעצמי ו…שמתי לב שאיכשהו נתינה למישהו אחר, לא משנה למי, גורמת לי לתחושה טובה, מאוד מאוד טובה. הרגשת סיפוק ואושר ואני מתמלאת באהבה פנימית ומתקשה להתבטא במילים הנכונות.. ונבוכה מאוד אם מודים לי ו… לא משנה, נראה לי שאני גם מתקשה להסביר אבל היא הסמיקה והתרגשה ולא הבינה מה נפל עליה והסקוטי ואני עשינו סקס מרגש כל הלילה. הוא אמר שהעור שלי חלק ורך והוא לא מצליח להפסיק לגעת בי ואני צחקתי ואמרתי שאף אחד פה לא מתלונן… בכלל הוא חושב שאני מאוד יפה ויש לי חוש הומור ולכן הוא כבר אדם מאוד חיובי. בבוקר אחרי שסיימנו את ריצת הבוקר ב 7 מעלות והתארגנתי עם המזוודות, הוא אמר שקשה לו ושאין לו ספק שהוא עוד יגיע אלי לתל אביב. סקוטלנד מילאה אותי באושר במלוא מובן המילה. נראה לי שחזרתי בן אדם טוב יותר ועדיין לא סיפרתי על מנצ'סטר וליברפול והביטלס והשיר הראשון שניגנתי לאבא בגיטרה בגיל 15. גם זה לפוסט אחר. יש לי כל כך הרבה לכתוב…

לאמא היה קשה יותר. היא לא אמרה אבל הרגשתי את הרעד בקול בכל פעם ששוחחנו. אני חושבת שזה נבע בעיקר מהעובדה שאבא לא איתה ופתאום גם אני נעלמתי לזמן ארוך מהרגיל ובכל אופן, הבוקר היא אמרה "לא רציתי להגיד כדי לא להפריע אבל היית מאוד חסרה לי ואני אוהבת אותך" וזה גם כזה גרמני מצידה וגם ריגש אותי מאוד ובכלל החברים שלי מופלאים וגם זה לפוסט אחר כי בכל זאת, צריך לחזור למציאות.. אבל איך זה שיצאתי מהארץ עם 2 מזוודות וחזרתי עם 5 . בוקר טוב תל אביב.

הבוקר קרה דבר מוזר. בכיתי בפגישה עסקית בבנק. ככה פתאום, משום מקום הדמעות ירדו וחייכתי במבוכה, מנסה להתנצל על הרגשנות שלי. רציתי להסביר שזה מאוד מאוד לא אופייני לי. לבכות מול זרים ובטח לא בפגישה עסקית אבל נעמה אמרה "אוי, לא התכוונתי לצער אותך..מצטערת, אולי אכין לך קפה?רוצה כוס מים?" וטון הדיבור שלה המיס את ליבי. לא הצלחתי להפסיק לבכות. בכיתי גם בדרך למשרד, כל רמזור שעצרתי שמעתי הערות מנהגים שניסו להרגיע אותי. נרגעתי רק כשהתיישבתי במשרד שלי וכשהפסקתי לבכות, התחלתי להרגיש אבודה.

הצד הפחות מחמיא מטיולים : מיליוני מיילים שלא נקראו! ו..סוף סוף סיימתי לעבור על כל המיילים, לפחות עד מחר בבוקר ולמרות העייפות הרבה, אני כל כך מאושרת. הולך ממש טוב במשרד. ממש ממש טוב… ואולי אני לא מספרת את זה לאף אחד ולא מתרברבת או מחמיאה לעצמי בציבור או בקול רם אבל ממש עכשיו, ברגע זה, אני מאוד גאה בעצמי. בשקט, בלב. ביני לבין עצמי. לילה טוב מאוד מאוד.