הכל החל כשגלי העלתה לסטורי כתבה על מטר הפרסאידים. כמה שעות אחר כך, מצאתי את עצמי שוכבת על מחצלת, אלוהים יודע איפה. איך אפשר לדעת איפה כשכל כך חשוך? החושך הזה הלחיץ והפחיד אותי, לא ראיתי כלום. חשבתי לעצמי שזה יהיה ממש מצחיק אם פתאום יאירו את המקום ונגלה שאנחנו שוכבים בתוך איזה שטח מעופש, מלא בחרא של פרות. כנראה שאמרתי את זה בקול רם כי שמעתי שמישהו אומר "סביר להניח שאת צודקת, ממש לידך עומדת חבורה לא קטנה של כבשים". זה הצחיק אותי נורא וכנראה שכל כך התרגשתי, כי לא הצלחתי להפסיק לצחוק. הצחוק שלי הצחיק את כולם ועכשיו כולם צחקו מכל הלב. המראה של שובלי אש מהפנטים המבעירים את השמיים בפתאומיות הציף בי צחוק בלתי נשלט. הלב שלי דפק מהר בהתרגשות. היה ברגעים האלה משהו קסום, פלאי, תופעה מדהימה. אמרתי בקול שאני מרגישה מיוחדת, ברת מזל, אפילו אם זה רק לחלקיק שנייה. הרגשתי נפלא.
אחר כך גילינו שאנחנו מחצלת אחת בתוך כל כך הרבה מחצלות, אוהלים, שקי שינה, מכוניות. המון אנשים בחושך מוחלט, שוכבים בשקט ומביטים בהשתאות לשמיים. כאילו שאם מישהו ידבר בקול רם, החושך יעלם. באיזשהו שלב, עדי הוציאה יין וענבים. אחר כך, אכלנו גם כריכים ונשנשנו שקדים ואגוזים. היה כל כך כיף.
לימדו אותנו בגיל מאוד צעיר שאם אי פעם נראה כוכב נופל, חייבים מיד לבקש משאלה והיא תתגשם. למרות שאף אחד לא באמת מאמין לזה, כולם מבקשים משאלות. אני לא הבעתי שום משאלה. הרגשתי כל כך טוב, שחשבתי שפשוט אין בזה טעם. הירח עלה בסביבות 01:00 והתחלנו לראות קצת יותר טוב את הסביבה ואת אלה שלידינו. אני התנמנמתי על המחצלת כשהחברות שלי התמנגלו עם עוד מחצלות ולקראת השעה 4 לפנות בוקר, כולנו הסכמנו שהגיע הזמן קצת לשתוק ולישון. כלומר, אני ביקשתי שקט והם סוף סוף הסכימו לנסות ולהירדם.
הבוקר הגיע שניה וחצי אחר כך. מחצלת שכנה הכינה קפה, מחצלת שכנה נוספת הוציאה עוגיות ואני ניסיתי להתעורר בתוך כל הקור הזה כששמעתי מישהו אומר "הו, ומי את ואיך את שותה את הקפה שלך?" חייכתי ועניתי "אשמח לקפה רותח". יונתן. נעים מאוד.
החיים יפים.
המשך יבוא…
