יום אחד היא לא הגיעה לבית הספר. אמנם הכרנו רק חודש אבל זה היה חודש אינטנסיבי שבו הבנו שזהו זה, אנחנו נהיה החברות הכי טובות. אחר הצהרים התקשרה סיגל, עוד לפני שהספקתי להתקשר לשירלי ולברר לפשר העדרותה, ושאלה אם שמעתי ששירלי מאושפזת בבית חולים. הלב נפל לי. מיהרתי לחייג אליה ואמא שלה ענתה לי וסיפרה שאין מה לדאוג בינתיים, היא רק עוברת בדיקות וכשאלתי אם אפשר לבוא לבקר, היא ענתה שבטח. שעה אחרי, אמא ואני נכנסנו לחדר שבו שכבה שירלי. אני זוכרת את החיוך שלה כשראתה אותי ואמרה "איך ידעתי שתבואי!" ואני התקרבתי לחבק אותה והתאמצתי לא לבכות.
אחרי כמה ימים היא חזרה הביתה עם סוכרת נעורים כשהתרופה היא אינסולין. זריקות 4 פעמים ביום. ההורים שלה קנו לה מין תיק כחול קטן ובו הכניסו את פדי האלכוהול, המזרקים, המחטים ו2 בקבוקוני אינסולין. אחד עם חומר מהיר והשני איטי יותר. שירלי מעולם לא התלוננה על הזריקות או על קבלת המחלה בירושה, שקיבלה כנראה מסבתא שלה אבל אני התלוננתי והרבה.
פעם אחת, נסענו לחוף פלמחים. טיילנו על החוף והגענו עד לצוק ודווקא שם היא פתאום אמרה שהיא לא מרגישה טוב. משום מקום התחילו סחרחורות ובחילות, הדופק שלה האיץ והיא הרגישה שהיא עומדת להתעלף. היינו מרחק של כמה ק"מ מהקיוסק היחיד על החוף, היינו גם די לבד ולא ידעתי מה לעשות, להשאיר אותה שם ולרוץ את כל הדרך ולחזור עם קולה או לנסות לסחוב אותה איתי עד לקיוסק. לא רציתי להשאיר אותה לבד אבל גם ידעתי שלא אצליח להרים אותה, מקסימום לתמוך בה ובהחלטה של רגע, הושבתי אותה על החול ורצתי הכי מהר שאני יכולה לקיוסק, מבקשת ממנו קולה ומבטיחה שאחזור לשלם. רצה חזרה את כל הדרך, מגיעה בלי אויר ומאיצה בה לשתות מהפחית. אני זוכרת את המחשבות שרצו לי בדרך הלוך ובחזור. אני זוכרת שפחדתי וכעסתי ביחד. דאגתי והרגשתי חסרת אונים וכשהיא נרגעה ורמת הסוכר עלתה, התחלתי לכעוס ולהתלונן. התלוננתי שהיא לא שומרת על עצמה, שהיא אוכלת עוגות ושוקולד כשהיא יודעת שאסור לה, התלוננתי שהיא לא בודקת סוכר בזמן ולכן היא גם לא מזריקה מספיק אינסולין והמשכתי והמשכתי ומאז, מאותו היום על חוף פלמחים, אני לא מפסיקה להתלונן. כל השנים האלה ואני עדיין מתלוננת והיא מביטה בי, מבקשת סליחה ובאותה נשימה, מבקשת שאביא לה משהו מתוק.
ביום חמישי האחרון יצאנו לבלות יחד. כשיצאתי מהרכב, נעמדנו שתינו אחת מול השנייה לחיבוק והרגשתי משהו מוזר על הזרוע שלה. כשרציתי למשש כדי לבדוק אם אכן הרגשתי משהו, היא מיהרה להתרחק ואמרה "אבל תיזהרי. בעדינות.." וסיפרה שהיא קיבלה מכשיר חדש (ליברה) שהוא בעצם אבזר עגול כזה שמודבק לזרוע ובתוכו יש סיב סטרילי דק שמוחדר לעור אשר קורא את רמת הסוכר כל כמה דקות והראתה לי את המכשיר. "הכנתי לך הפתעה, יש לי את המכשיר כבר שבוע, תסתכלי על הנתונים" אני מסתכלת, קוראת את הטבלה, עוברת לגרף וכל הנתונים מאוזנים. אין היפו, אין היפר וסוף סוף הסוכר מאוזן, 7 ימים. אני מחייכת. שנים שאני בודקת אותה מבלי שהיא תשים לב. שאין לה נקודות אדומות בעיניים, שהראייה שלה עדיין טובה, שהכליות מתפקדות ובכל פעם שהיא מספרת שהיא נחתכת מסכין או משהו, אני יודעת שיקח לפצע הרבה זמן להגליד, שנים שאני מזכירה לא לשכוח את התיק הכחול כשאנחנו יוצאות מהבית, שנים שאני דואגת לשאול אם היא אספה שתן ושלחה לבדיקה החצי שנתית, שנים שאני מתלוננת וזוכרת את היום ההוא, בחוף הים, שרצתי כמו משוגעת על החוף, רק כדי להביא לה פחית של קולה. עכשיו, היא סוף סוף מאוזנת.
